ארבע מאות שנה בדירה ביפו: למה "נשמות" בגשר מסרבת להישאר סיפור משפחתי קטן

25.10.26 / 10:33

להאזנה לתוכן:

גבר שמאמין שחייו נמשכים כבר מאות שנים ואמא שלא מוכנה להיסחף אחריו: העיבוד של רועי חן ואיתי טיראן זוכה לשבחים על המשחק והדמיון הבימתי. דווקא העומס הרעיוני מחדד את השאלה למי המסע הזה מתאים.

יש סיפורים שמתחילים במסע מסביב לעולם. "נשמות" מתחילה במקום שקשה הרבה יותר לברוח ממנו: היחסים עם אמא. גבר בוגר גר בדירה ביפו, אבל מבחינתו הדירה היא רק תחנה אחת בביוגרפיה שנמשכת ארבע מאות שנה. היא, לעומתו, מבקשת להחזיר את השיחה לחיים שיש כאן ועכשיו.

הפער הזה הוא המנוע המסקרן של ההצגה בתיאטרון גשר, על פי הרומן של רועי חן ובבימוי איתי טיראן. אפשר להיכנס אליה דרך פנטזיה על גלגולי נשמות. אפשר להיכנס דרך דאגה הורית. לפי המקורות שנבדקו, הכוח שלה נוצר במפגש בין שתי הדלתות.

על מה ההצגה?

גרישה מאמין שהוא נולד, מת וחוזר לעולם בגופים ובתקופות שונות. החיפוש אחר נשמה תאומה שולח את הסיפור דרך קהילות יהודיות וארצות שונות, בעוד אמו מרינה מתעקשת על הסבר הרבה יותר ארצי. הספק נשאר חלק מן החוויה: מהו זיכרון, מהו דמיון, ומה עושה אדם כשהסיפור שהוא מספר על עצמו גדול מחייו?

אריאל ברונז מגלם את גרישה ואת גלגוליו, ויבגניה דודינה את מרינה. המבנה מאפשר להצגה לעבור בין זהויות בלי לוותר על הקשר המשפחתי המרכזי. אין צורך להכיר את הספר כדי להבין את הוויכוח הבסיסי, וגם אין צורך להאמין בגלגולים כדי להתעניין בו.

המחמאות אינן מסתירות את המחיר

ב־ynet, איה חיות משבחת את ההופעות של ברונז ודודינה ואת הדרך שבה רעיונות רחבים מקבלים ממד אנושי. לצד זאת היא מציינת שחלק מן הדמויות המשניות נשארות לעיתים ברקע של סיפור הגיבור. המסע עשיר, אבל תשומת הלב אינה מתחלקת בו שווה בשווה.

ניר סלונים בוואלה כותב בהתלהבות על השפה והחוויה הבימתית, ובאותה נשימה מצביע על עומס רעיוני. זו הסתייגות חשובה דווקא בתוך ביקורת אוהדת: לפעמים הצגה רוצה להחזיק כל כך הרבה היסטוריה, כאב ומשמעות, עד שהצופה צריך לעבוד כדי לנשום בתוכה.

שתי הביקורות אינן מציעות לסלק את השאפתנות. הן מסמנות את נקודת המבחן שלה. כשהמופע עובר מן הפרטי אל הקולקטיבי, עליו לשמור שנמשיך להתעניין באנשים, ולא רק במה שהם מייצגים. זהו מתח שאפשר להגיע איתו לאולם, בלי לדעת מראש כיצד ייפתר עבורנו.

בין סיפור משפחתי לסיפור של עם

הבחירה בגלגולים מאפשרת לעסוק בשייכות בלי להעמיד את ההיסטוריה בשורה מסודרת. אדם יכול לשנות שפה, מקום ואפילו את הסיפור המשפחתי שהוא מספר לאחרים, ועדיין לשאת איתו משהו שלא נפתר. זוהי קריאה אפשרית ברעיון של ההצגה, ולא טענה על אמונה דתית.

דווקא מרינה מציעה מבחן נגדי מעניין. קל להתרשם מאדם שמדבר על מאות שנים; קשה יותר להקשיב למי שמבקשת שיחיה את היום הזה. בלי לחשוף את התפתחות העלילה, אפשר לראות בנקודת המוצא עימות בין הצורך במשמעות לבין האחריות כלפי אדם קרוב.

מכאן עולה גם שאלה שמוכרת מחוץ לתיאטרון: האם סיפור גדול עוזר לנו לשאת כאב, או מאפשר לנו להתרחק ממנו? לפעמים שתי התשובות נכונות בעת ובעונה אחת. העניין ביצירה כזאת אינו בפתרון מיידי, אלא בנכונות לשהות קצת בתוך המתח.

ומה אומרים הצופים?

באתר "תיאטרון בישראל" מופיעות תגובות אוהדות על המשחק, המעברים בין העולמות והעיצוב, לצד תגובה של צופה שהרגישה שההבטחה לחדשנות לא התממשה עבורה. אלה התרשמויות אישיות שנמסרו מיוזמת הכותבים, ולא מדגם שמייצג את כלל הקהל.

לכן לא נכון להפוך אותן לפסק דין מספרי. הן מועילות דווקא כשהן מזכירות עד כמה ציפיות שונות משפיעות על החוויה. מי שמחפש שפה חזותית ודמויות מתחלפות עשוי להגיב אחרת ממי שמחכה לעלילה אחת שמתקדמת בלי סטיות.

לפני ערב כזה כדאי לשאול שאלה פשוטה: האם מתחשק לנו שיספרו לנו סיפור, או שנשמח גם לבדוק איך סיפור נבנה? "נשמות", כפי שהיא מצטיירת מן המקורות, פונה במיוחד לאפשרות השנייה, בלי לוותר על הניסיון לרגש.

למי כדאי להגיע?

לחובבי תיאטרון שמוכנים למעברים בין מציאות לפנטזיה ולמי שמעניין אותם המפגש בין משפחה, הגירה וזהות. מי שמחפש בידור קל וקצר צריך לשקול אם זה הערב המתאים לו. אתר גשר מציין משך של כשעתיים וחצי כולל הפסקה, והגבלת גיל 16 ומעלה.

מהמקורות עולה הזמנה רצינית להצגה שאפתנית. השאלה אינה רק אם נאמין לגרישה, אלא למה אנחנו זקוקים כדי להאמין לסיפור של אדם אחר. לפעמים זו הדרך הארוכה ביותר להגיע אל מישהו שיושב לידנו ממש.

הכתבה מבוססת על ניתוח ביקורות ומידע שפורסם, ולא על נוכחות של כתב באולם. יש לבדוק מועדים, כתוביות וליהוק מעודכן באתר גשר לפני רכישת כרטיס.