דליה הספרנית החייכנית, מסבירת הפנים, נפגשת מדי יום א' בשבוע עם ילדים בני 4-8 ומעניקה להם חוויה בדמות "שעת סיפור". שעה קסומה, שבה נחשפים הילדים ליצירות מופת ולחוויות רגשיות, שללא כל ספק יעצבו את אישיותם ויגבשו את תוכם. קריאת ספר בימינו, הפכה למרבה הצער למצרך נדיר במחוזותינו. משהו ששייך לעבר. רבים סבורים שאבד עליו הכלח. אנחנו מהמעטים-כנראה- הסבורים קצת אחרת.

אין לנו דבר וחצי דבר, נגד פלאי הטכנולוגיה בת זמנינו. תלת מימד זה יופי אבל לא חזות הכל. מחשב ויתר בני דודיו החדשניים בהחלט כן. אך רק בנוסף "למצרכי היסוד הבסיסיים" ובראשם ספר וסיפור טוב.והכל כמובן, במינון הנכון. ביקרנו השבוע בספריה העירונית וחזרנו במנהרת הזמן עשרות שנים אחורה לימי הילדות והתום. מעל 100 ילדים והוריהם, נאספו בהתרגשות מופגנת, לשעת הסיפור השבועית בספריה. ביניהם, תתפלאו לא מעט אבות ואפילו 2-3 סבים.

לא סבים "מוסמכים" כמוני, אבל עם הרבה פוטנציאל. "שעת הסיפור" נערכה הפעם עם השחקנית שרית מזון מתיאטרון "המטמון". ואכן, המפגש היה "מזון" רוחני וטעים לחיכם של הנפשות הרכות והתמימות, אשר הגיבו בהתלהבות יתירה. הסיפור-הצגת היחיד (בעצם יחידה..) שבו צפו הילדים הנפעמים היה:

"מי אכל את הדייסה שלי ? "וואריאציה ייחודית  על הסיפור האלמותי "זהבה ושלושת הדובים". אנחנו לא יכולים להתנתק מהמחשבה כי למנהלת הספרייה בובה זהבה, קשר לבחירת הסיפור האהוב....

וכך, חזינו בנוע'לה מקדיחה את התבשיל עם אמה. ואת הדובים אוכלים מן הדייסה והיא נשארת שלמה..

והיה אפילו נכד אחד, מתוק שהשמיע את גרסתו "לסבתא בישלה דייסה": (שמעתי באוזני) סבתא תעשי לי דייסת פסולת...

מה נאמר ומה נגיד, הלב התרונן והאופטימיות חזרה לשרור במעונינו. זהבה, דליה ובעיקר הילדים שלקחו את ההורים בידיים...הוכיחו שאנחנו עדיין עם הספר ולא עם הארץ. וכל זה קורא בספריה שלנו ליד הבית. אל תגידו שלא ידעתם.