בריאיון משותף וקצר הן מספרות לנו על החוויה המשותפת.

ראשית, מעט רקע  על הטרגדיה האישית של ציונה: יהונתן(יוני) נתנאל התגייס לצה"ל ביולי 2003, בהיותו כבן עשרים ואחת והתנדב ליחידת מגלן, יחידה קרבית מיוחדת, סיים בהצלחה את המסלול וכסמל הוביל את צוותו להישגים מיוחדים. לקראת תום שלוש שנות שירות החובה החליט יהונתן, להפתעת הקרובים לו, לצאת לקורס קצינים.

משסיים את הקורס בהצטיינות הוא שובץ, לבקשתו, בחטיבת הצנחנים, בגדוד 202. הוא קיבל מחלקה בעייתית אך עד מהרה הפך אותה למצטיינת, וכעבור זמן קצר נבחר כקצין מצטיין חטיבתי. במהלך שירותו יהונתן נשא לאישה את ציונה (לבית חורי). בני הזוג התגוררו בקדומים שבשומרון, שם נולדה בשנת 2008 הבת מעיין. סרן יהונתן (יוני) נתנאל ז"ל קצין מוערך ומבטיח נהרג בינואר, 2009 במהלך מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. הוא הותיר  אחריו הורים, הרב עמוס ומלכה, שני אחים ואחות. וגם אלמנה טרייה, ציונה, שהיה נשוי לה קצת פחות משנה, ותינוקת  קטנטנה שרק נולדה להם, מעיין.

על הבמה קוראים לאלמנה ורד. היא בכאב אובדנה מתעקשת לערוך שולחן חגיגי לכבוד יום ההולדת של האיש שאיננו. לאפות לו עוגה, לבשל את המרק שהוא אוהב  במיוחד. היא נאחזת באבל, נאחזת באהוב.  את ורד משחקת ציונה. אורטל זכריה (32)האשדודית משחקת את הדמות הנוספת, זו של החברה הטובה שמתעקשת לגרום לוורד לצאת  מהבית, לחזור לחיים. שמטיחה בה שצריך כבר להישיר מבט ולהמשיך הלאה. גם במציאות הן חברות טובות, כבר  הרבה שנים. "נפגשנו במכון אורה בשנת מדרשה, ואפשר לומר שזו הייתה אהבה  ממבט ראשון", אומרת נתנאל.      

כמה ממה שקורה על הבמה הוא באמת הסיפור שלכן?

זכריה: "אני לא מרגישה שאני משחקת איזה משחק, שאני נכנסת לדמות אחרת,  חדשה. גם עבור ציונה - אלו בסופו של דבר החיים. שינינו בכוונה את השמות ולא השתמשנו באלו שלנו, כדי שבכל זאת יהיה קצת מרחק, ונוכל להביא דברים 'כבדים'. למשל, גם אם הייתי חושבת בזמן אמת את הדברים שבהצגה אני אומרת לוורד, ציונה, לא הייתי אומרת אותם. אני זוכרת שהיו פעמים שבהן רציתי לנער אותה, להוציא אותה מהמקום הכואב שלה, אבל הבנתי שזה לא לעניין".

ציונה, ואם היא הייתה אומרת?

נתנאל: "אני חושבת שממש לא יכולתי לשמוע. זה לקח לא מעט זמן. בשנתיים האחרונות היו לי כמה שיאים כאלה, שבהם פתאום התעוררתי אל החיים, והבנתי שיותר מדי זמן אני שקועה. מרגישה שכאילו ישנתי כל הזמן הזה. חייתי, אבל לא הייתי מחוברת למציאות. פתאום אני אומרת - למה אנשים לא אמרו לי, למה הם נתנו לי את הלגיטימציה לשקוע באבל. מה, אם תהיה לי חברה במקום הזה, אני אגיד לה 'עכשיו תקומי, עכשיו תעשי צעדים'. אבל אני יודעת שאני הדפתי. שניסו, ולא שמעתי. חושבת שבעניין של המציאות והדמיון - אנחנו מביאות פה יצירה שהיא לא קונבנציונלית, כי אנחנו קצת משחקות את עצמנו וקצת לא. בדרך כלל בלימודי משחק

אומרים לך 'תתנתק, אתה לא הדמות', ופה זה ערבוב. זה לא אחד לאחד, אבל מבוסס על חוויות דומות מאוד שחווינו"

 עבור שתיהן התיאטרון הוא  מקצוע, לא תחביב. זכריה עוסקת בפסיכודרמה, נתנאל משחקת ומביימת. "אני כבר שמונה שנים במשחק. תמיד זה היה חלום חיי, אבל זה היה חלום גנוז ושמור. אחרי שיוני נפל, הרגשתי כאילו תקוע לי משהו בגרון. לא הצלחתי להוציא אותו. ואז נסעתי עם חברה למופע פלייבק בתל ־ אביב ועשו לי שם שיקוף על הבמה. זה היה בשבילי ממש טיהור. רציתי גם. נרשמתי לקורס פלייבק, ולמזלי הטוב, הרכב הפלייבק הנשי 'פפריקה' בדיוק נולד אז. חברתי אליהן וזו הפכה לקבוצת הבית שלי". שתיהן למדו בהמשך באספקלריא,  בית הספר הדתי לאמנויות הבמה, "היום אני משלימה את לימודי התיאטרון במכללת אמונה, כי אני רוצה ללמד",  אומרת נתנאל. "אני לומדת שם גם טיפול בתנועה. עבדתי עד לפני כשנה בעמותה של חינוך מיוחד שנקראת 'מקום לכולם'. עמותה נהדרת, הייתי שותפה בהקמה שלה, עבדתי שם חמש שנים כרכזת, היה מהמם, אבל עכשיו עניין היצירה בוער בי. אני מרגישה שבו אני פורחת, בו אני שמחה. אז כרגע אני מקווה מאוד שההצגה של אורטל ושלי תצליח וזה מתחיל לרוץ. מבחינתנו השנה הקרובה מוקדשת להצגה הזו".

איך בעצם נולדה ההצגה הנוכחית?

"היא התחילה מתוך משהו שאני דווקא רציתי לעשות", מספרת זכריה, "ורציתי שציונה תשחק איתי. נפגשנו עם הבמאי ארז משולם, מייסדו של תאטרון 'הכרכרה', ששמע את הסיפור שלי וגם  את שלה, ובעצם כתב שתי הצגות במקביל. מכיוון שבציונה הנושא מאוד בער, אמרנו שנשים את ההצגה שלי בינתיים בצד, ונתחיל לעבוד על שלה. ארז לא יכול היה אז להמשיך אתנו, כי היו עניינים בתיאטרון שלו שהעסיקו אותו, וציונה ואני נשארנו עם טקסט בוסרי ביד. מעין  תשתית של מחזה. בהתחלה ויתרנו, ואז החלטנו להמשיך, ושוב ויתרנו. עברו בערך שש שנים שהיינו בפנים ובחוץ, בפנים ובחוץ. היא פתאום לא הרגישה שהיא יכולה להוציא את זה, לי פתאום לא היה נוח. אבל החלום לצאת עם ההצגה הזו תמיד נשאר".

ספרו לנו על תהליך העבודה על ההצגה?

זכריה:" ערכנו חזרות עם גדי ויסברט שעשה לנו דרמטורגיה להצגה. היה דיון ביני לבינו. אמרתי שאם ההצגה נגמרת רק  בקטע מכאיב, זה לא מתאים לי. יש מספיק כאב וסבל בעולם. אני חושבת שיש משהו בתרבות היהודית שצריך להיות עם ערך  מוסף, שאנשים יֵצאו עם איזושהי תקווה, משהו שהם יוכלו לעבד. המציאות היא שהאלמנה לא התחתנה. היא לבד והיא מתמודדת. אבל יש איזשהו אור, איזושהי  צמיחה. משהו שמעודד להתקדם. אמירה שאפשר לכאוב מאוד, וגם לצאת מהכאב. מבחינתי כל מי שאיבד משהו בחיים שלו, מוזמן לבוא ולצפות, ולצאת עם כוח".

נתנאל: "זה נכון שאנשים רוצים סוף  טוב להצגה. ממש כמו בחיים - אנשים יירגעו רק אם יראו אותי שוב נשואה, תמיד שואלים - אז את כבר בסדר? אבל השיקום הוא לא רק זוגיות נוספת. צריך להבין שהשיקום הוא לא רק בגדול. הוא ללמוד ללכת מההתחלה. צעד, צעד".

אגב, למה אתן מציגות רק בפני נשים?

"אני הדוסית", אומרת זכריה וצוחקת. "ואני רציתי רק את אורטל שתשחק איתי, אז זרמתי עם זה. אבל יש בזה גם עוצמה מסוימת".                                                                  

'להתחיל מהסוף', שחקניות יוצרות: אורטל זכריה וציונה נתנאל.

דרמטורגיה: גדי וייסבורט, ייעוץ אמנותי: ארז משולם, מוזיקה: אלנתן שלום.

יום ראשון,15.4 בשעה 20:00

אולם מופעים 'קופף'-מרכז עירוני לנוער, וייצמן 18, אשדוד

להזמנת כרטיסים ב-20 ש"ח בלבד

התקשרו לשפרה: 054-4219174, שרית: 054-7955336