"נולדתי באלג׳יריה הצרפתית וגדלתי בצרפת."- מספר לנו אקריש-" ילדותי עוצבה מתוך מפגש עקירה, נטישה ואלימות - חוויות קשות, שהטביעו בי רגישות עמוקה לסבלו של האדם, לכבודו ולשאלת האחריות האנושית. כבר בגיל ארבע־עשרה הייתי פעיל בקרב הצעירים הקומוניסטים בצרפת, ובהמשך, כסטודנט בפריז, פעלתי במסגרת ארגון טרוצקיסטי. פעילותי הפוליטית נבעה מאמונה בצדק חברתי, בשוויון, בחירות ובאוניברסליות."

 עם השנים התפכח מן המסגרות האידיאולוגיות הסגורות, אך לא ויתר על השאיפה לצדק ועל המחויבות לכבוד האדם. עוד מתקופת התיכון החל להכשיר את עצמו כאוטודידקט בלימודי פילוסופיה, תוך היכרות מעמיקה עם הפילוסופיה הצרפתית ועם מיטב הוגי הדעות והמורים בצרפת. לצד לימודיו העצמאיים השלים תואר ראשון במדעי היהדות באוניברסיטה למזרחנות בפריז

בשנת 1973 הגיע לראשונה לישראל והתנדב בקיבוץ רמות מנשה, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. המפגש הישיר עם החברה הישראלית, עם המלחמה ועם פצועיה העמיק בו את תחושת השייכות ואת הקשר לגורל היהודי והישראלי. לאחר שובו לצרפת עבד בבית החולים פול־ברוס בווילז׳ואיף, למד סיעוד, ובשנת 1978 שירת בחיל הרפואה של צבא צרפת.

מוסיף ומספר אקריש, "באמצע שנת 1979 עמדתי לצאת לקמבודיה במסגרת "רופאים ללא גבולות", לשליחות הומניטרית שהייתה המשך טבעי למחויבותי המקצועית והאנושית. ואולם ברגע האחרון ביטלתי את הנסיעה  ובמקום לצאת למזרח הרחוק החלטתי להגיע לישראל, לא מתוך החלטה סופית להשתקע בה, אלא כדי לחקור אותה בעצמי- לפגוש את הארץ, את אנשיה, את החברה ואת המציאות הישראלית ללא מתווכים ולברר מה מקומי בתוכה- ההחלטה הזאת הייתה לנקודת מפנה משמעותית בחיים שלי.

ביולי 1979 עליתי ארצה- העלייה הייתה עבורי הרבה מעבר למעבר גאוגרפי: היא הייתה מהלך אישי, זהותי ורוחני - חיפוש אחר שייכות, משמעות והתחלה חדשה. מהלך שלא בא כדי למחוק את עברו, אלא כדי לבחון מחדש את כל מה שחשבתי, האמנתי ולמדתי עד אז."

בישראל עבד כאח מוסמך בבית החולים הדסה עין כרם, תחילה בטיפול נמרץ ולאחר מכן במחלקה האונקולוגית ובטיפול בחולים הנוטים למות. במסגרת עבודתו זכה לפגוש ולטפל ברב צבי יהודה הכהן קוק זצ״ל. מפגש זה היה עבורו בעל משמעות עמוקה והיה לאחת התחנות שהובילו אותו להעמקה מחודשת בעולם המחשבה היהודית.

בישיבות העמיק את לימודיו במקרא, בתלמוד, במחשבת ישראל ובמסורת הפרשנית היהודית. במקביל המשיך ללמוד עם מיטב הוגי הדעות היהודים שעלו מצרפת-כך הלכו ונפגשו בתוכו שני עולמות מרכזיים: הפילוסופיה הצרפתית שעליה התחנך והעולם היהודי־עברי שאליו שב בישראל, וכך נוצרה שיחה - בין התבונה לאמונה, בין הביקורת למסורת, בין האוניברסלי לפרטיקולרי ובין שאלת האדם לשאלת העם היהודי.

עבודתו בבית החולים, ובעיקר בטיפול נמרץ, באונקולוגיה ובחולים הנוטים למות, עיצבה עמוקות את תפיסתו האנושית. שם למד כי גם כאשר אי אפשר עוד לרפא, עדיין אפשר לטפל, להקל על הסבל, להקשיב ולשמור על כבודו של האדם עד לרגעיו האחרונים. חייו שלו הציבו אותו אף הם מול שבריריות הקיום: בשנת 1995 עבר שלושה התקפי לב. בינואר 2006 מצבו החמיר שוב ולבו חדל לפעום. עמיתיו בבית החולים הדסה הצילו את חייו. ההתמודדות החוזרת עם המוות העמיקה בו את תחושת השליחות ואת ההכרה בערכו של כל רגע, כל נשימה וכל יום שניתן לו מחדש.

הקו המחבר בין כל תחנות חייו  הוא החיפוש אחר משמעות, הסירוב לקבל תשובות מוכנות מראש, האחריות כלפי האדם והעם, והאמונה כי אפשר להפוך כאב לידע, ידע לאחריות ואחריות לשליחות.

אקריש  הקים את "קפה דעת" - אוניברסיטה עממית חינמית, שנועדה לפתוח את שערי הידע לציבור הרחב ללא מחסום כלכלי, מעמדי או אקדמי. "קפה דעת" מבטא את אמונתו כי ידע, מחשבה ותרבות אינם צריכים להיות נחלתה של אליטה בלבד, וכי לכל אדם הזכות ללמוד, לשאול, להתווכח, להעמיק ולהיחשף לעולמות רוח חדשים.

ביום חמישי, 17 בספטמבר 2026 בין השעות 09:00 עד 13:30 חוזר מיזם קפה דעת" לשנת פעילות שלישית לאולם המופעים של מונארט -מרכז תרבות עם מפגש בהשתתפות  הרב פרופ' יצחק ליפשיץ- שירצה על  הווידוי כאתיקה , נילי סגי זקס- תרצה על מסע של הכרת הטוב, תקווה והשראה. בחלק האמנותי יעלה לבמה המופע 'אדון הסליחות' מפגש סליחות עם מוני מורנו ארמוזה ואלי ממתיהו  מופע פיוט וסיפור באווירת הסליחות בירושלים של לפני 100 שנה.