המיני סדרה "לא ייאמן" של נטפליקס היא אחת הסדרות הטובות שיצאו בזמן האחרון. הסדרה מטפלת בנושא מזעזע שקרה במציאות והינה בהשראת מאמר זוכה פרס פוליצר. עלילת הסדרה מתרכזת בנערה אשר עברה אונס פעמיים.

האונס הראשון פיזי, על ידי פושע, אנס, שלאחר כמה שנים התגלה כסדרתי והאונס השני רגשי, על ידי מערכת המשטרה, שבחרה לא להאמין לה ולכפות עליה להודות כי בדתה את האונס בראשה, רק בגלל שסיפור הרקע שלה, כאחת שמתגלגלת במערכת כבר שנים ללא מענה, התאים לכזאת שקרנית.

בעקבות "עדות השקר" היא נאלצה לעמוד למשפט, לשלם קנס, להיות מחויבת למספר תנאים כמו פגישות עם קצין מבחן ופסיכולוגית והכי גרוע- היא נאלצה לאבד את הכל. את עבודתה, את החברים, את ביתה, את כבודה, את הכל.

הסדרה נותנת כבוד לנפגעות אונס ומעמידה במרכז את רמת האמינות הרעועה של נשים מתלוננות על הטרדות מיניות ובנוסף נותנת כבוד למקרה הספציפי של מארי אדלר (השם האמצעי של הקורבן במציאות) ושל עשרים ושמונה הנשים שהאנס שלה פגע בהן במשך שלוש שנים בלבד.

הסדרה מציגה לנו שני קווי עלילה. זה של מארי אדלר, נערה שהותקפה באישון לילה על ידי אנס רעול פנים באיומי סכין וצולמה על ידיו. כאשר התלוננה, אף אחד לא האמין לה, עקב גרסאות כביכול סותרות שסיפקה. הקו העלילתי השני הוא של שתי בלשיות, גרייס ראסמוסון וקארן דובל שמצאו כי למקרי האונס אותם הן חוקרות יש אופי דומה.

לאחר עבודת מחקר ובילוש הן גילו כי אכן מדובר באותו האנס, וכי ביצע את זממו על עשרים ושמונה נשים. כשהן פתחו את קבצי המחשב של האנס הן גילו בין היתר את התמונות של מארי, אותן צילם האנס לפני מספר שנים. לקראת סופה של הסדרה קווי העלילה לאט לאט משתלבים ויוצרים חיבור מרגש ומצמרר.

הסדרה מציגה לנו מערכת גברית אטומה. את כל מערך החקירה של האונס של מארי ניהלו גברים, ללא יוצא מן הכלל. מהשוטר הראשון שהגיע לביתה של מארי לקחת עדות ראשונה, ועד לבלשים שכפו עליה להודות שהמציאה את האונס. הם הקשיבו, היו מנומסים, אך התייחסו לזה כאל עדות של גניבת חפץ ולא כאל חילול גופה של מארי, בקרירות וחוסר רגישות הדרושה לטיפול מקרה כזה.

הם ביקשו ממנה לחזור שוב ושוב על אותם הפרטים, כאילו מילותיה יוצאות מתוך תקליט ולא מתוך נערה שעד לפני כמה שעות עברה מקרה אונס מטלטל. כשהגרסאות שנתנה לא הסתדרו בדיוק לבלשים, הם חקרו אודותיה של מארי וגילו כי היא חוותה ילדות קשה מאוד.

ביחד עם אימהות האומנה של מארי, שניתן להבין כי שתיהן היו קורבן להטרדה מינית כזו או אחרת, שהחליטו כי תגובתה של מארי לא מתיישבת להן בדיוק לתבנית הנאנסת, החליטו הן והמשטרה כי היא בדתה את הסיפור בשביל למשוך אליה תשומת לב.

לא רק הגברים במערכת הזו אטומים, אלא כל המערכת שטיפלה במקרה של מארי. האחיות דיברו איתה בטון מלאכותי כמו בשרשרת חיול צבאית ללא טיפה אחת של אמפתיה.

למרות שהסדרה מתעסקת בנושא נורא עדין, היא לא נופלת לברור מאליו ומזעזעת אותנו בסצנות אונס ברוטליות ומכאיבות. הסדרה בוחרת להראות לנו הבזקי זיכרון של הקורבנות מהאונס שעברו. הבזקים קצרים ומהירים המעבירים בצורה חדה את המטרה, בלי להראות לנו אונס ארוך.

עצם הצגת האונס בצורה כזו מינימליסטית, היא הצגה הרבה יותר מכבדת של הנושא ומזעזעת לא פחות מהצגת האונס באורך מלא. תיאורים מילוליים יכולים להיות הרבה יותר קשים מתיאורים גרפיים, כיוון שהם נותנים יד לדמיון. אנחנו יכולים לתאר בראשנו מה קורבנות האונס עברו מבלי שיאכילו אותנו בכפית.

הסדרה בנויה בצורה כזו שהמכה בבטן הרכה מתחזקת ככל שהסדרה מתקדמת. אנחנו מבינים שהסקפטיות שפיתחנו, גם אנחנו, לאמינותה של מארי במהלך הסדרה היא תוצר נורא של תבניתיות מחשבתית קרה והסרת הספק בנוגע לאמינותה בסוף הסדרה נותנת לנו נוקאאוט כואב אחרון.

חוץ מזה שאנחנו מזועזעים מהמקרה של מארי ומהחוסר צדק שנעשה, אנחנו מזועזעים מעצמנו. איך זה יכול להיות שאנחנו האמנו כמו כולם שהגרסאות שלה לא אמינות ושהיא בסך הכל רצתה תשומת לב. אנחנו מזועזעים מהשיפוטיות שלנו עצמנו והתבניות הבינאריות של שחור ולבן שאנחנו חיים על פי הן.  

אגב, זה הזמן לשבח את המשחק של השחקנית קייטלין דיוור שמשחקת את הדמות הלא קלה של מארי בצורה כל כך יפה ומדויקת. הבלבול שהיא חווה כשלא מאמינים לה ומתחילה לחשוב בעצמה אם חוותה אונס או לא, מועבר לנו הצופים בצורה כל כך טובה שגם אנחנו לא בטוחים כמותה.

חוץ מהמסר שהסדרה מעלה וחוץ מהסיפור המזעזע על הקורבנות של האנס מארק אולירי (שמו במציאות) שנידון למעל שלוש מאות שנים בכלא, הסדרה מציגה בפנינו סיפור בלשי מעניין ומרתק. בעל עליות ומורדות, מסקרן ומותח. בדיוק כמו שסדרת מתח צריכה לספק. ומצליחה להשחיל הומור קל ונכון בהתחשב בנושא הקשה בו היא מטפלת.

🔔🔔🔔🔔🔔 (5 פעמונים מתוך 5)

ענבל הקניין B.A קולנוע וטלוויזיה.