הסרט "ג'וקר" שהגיע למסכים בתחילת החודש הוא אולי הסרט הטוב ביותר שיצא בזמן האחרון ומתחיל מעין ז'אנר חדש בתחום סרטי המדע בדיוני- קומיקס. לא עוד סרט גיבורי על שמציג לנו סיפור קומי על נער שנעקץ על ידי עכביש ומציל את העולם עם ההומור והשנינות שלו, אלא מציג לנו סרט דרמתי על אדם שהחברה עקצה אותו והותירה אותו מדמם, שבור ובעיקר פסיכופת.

"ג'וקר" למרות עלילתו הקשה מציג לנו סרט אנושי וכואב שמעלה מחשבות רבות אודות החברה בה אנו חיים. אך אם נבחן אותו מתחת לפני השטח, נגלה סרט קומיקס מן השורה, המספר על ליצן שפשוט איבד את זה לחלוטין.

לפני שנרד למעמקי הסרט אני ארצה להתייחס לנותנים היבשים המחייבים אותנו, חובבי הסרטים, להתפקד בבית הקולנוע ולראות את הסרט הזה. הדבר הראשון מתייחס לכל אלה שמפחדים כי לא יבינו את העלילה מכיוון שלא בקיאים בעולמם של באטמן והג'וקר.

אז אל. הסרט עומד בפני עצמו ואין צורך בכלל בידע קודם, מה שמוסיף לסרט בונוס בעיניי ומייחד אותו מדומיו. בנוסף, לעומת סרטים אחרים בז'אנר שלא מראים המון דם למרות האלימות שיש בהם, ומקרי האלימות הקיימים בהם מרוככים בהרבה הומור כדי שיתאימו למגוון רחב של גילאי קהלים, הסרט הזה אלים וקר וכן, מקרי הרצח בו ברוטליים, מפתיעים מאוד (!), מלאי דם ואכזריות.

הסרט יפהפה, מצולם בצורה מעולה, ערוך מדהים, הגוונים שחברו לצבוע בהם את הסרט מתאימים לאווירה הקרה והאפלה שלו והוא פשוט יצירה יפה. אי אפשר לדבר על הסרט הזה מבלי לציין את המשחק המושלם של חואקין פיניקס שמגלם את ארתור פלק הלא הוא הג'וקר.

פיניקס מחזיק את הסרט כמעט לגמרי בעצמו, משלב משחק דרמתי ומרגש שמצליח לקרב בינו לבין הצופים לגרום, לכולנו להזדהות עם הפסיכופת המכונה הג'וקר. הנראות החיצונית שלו בין הטובות שהיו עד עכשיו לדמות המצוירת.

אם כך, ניתן לחלק את ההסתכלות והפירוש של הסרט לשני חלקים. נקרא להם פשט ודרש. כשבסרט הזה הם מחליפים תפקידים. בהסתכלות על הסרט כפשט, אנו מגלים את המסר עמוק שהוא מנסה להעביר וכשבוחנים את הדרש אנו צוללים אל תוך סרט פסיכי המציג אדם פסיכי במרכזו.

נתחיל בפשט של הסרט. הסרט מעמיד במרכזו את הליצן הכושל ארתור פלק (חואקין פיניקס) בעיר הבדיונית גות'אם סיטי, הסובלת מפערי מעמדות ברורים בין עשירים לעניים ובעלת בעיות פינוי זבל שגוררות הפגנות בעיר.

ארתור סובל מבעיה נוירולוגית אשר גורמת להתפרצויות צחוק בלתי נשלטות אשר לא מתאימות למתרחש סביבו. הבעיה הזו שלו מזמנת לארתור מקרים אלימים שנובעים מחברה לא סובלנית. אנחנו מגלים דרך מחשבותיו של ארתור שהוא בסך הכל מעוניין באהבה אבהית שחסרה לו, ובאהבת הסביבה.

הסרט לא מציג לנו, על פניו, אדם פסיכופת שמנסה לנקום בעולם, אלא אדם שמנסה להשתלב בתוך החברה, לעבוד למחייתו, לטפל באימו ובסך הכל לחיות את חייו. אך החברה לא נותנת שקט לאנשים כמו ארתור שחוטף מכות, מפוטר, מקבל נזיפות, מאבד סיוע תרופתי שכן היה נזקק לטיפול תרופתי הכולל שבע תרופות שונות וכו'.

כל אלה מובילים עד לנקודת המפנה בה מתבצע הרצח הראשון של הג'וקר כאקט של הגנה עצמית, שעוד היה ארתור המבוהל שלא האמין שעשה את זה, וברח מזירת הרצח. ארתור מגלה כי אנשי גות'אם מעודדים את הרוצח ומכנים אותו גיבור. השתלשלות האירועים בסרט, שמובלים על ידי חברה אטומה, לאט לאט מביאים את ארתור לגיבוש דמותו המלאה של הג'וקר.

בעצם המסר העמוק של הסרט נאמר במפורש. מצחיק שהחברה מצפה מאדם בעל מחלת נפש להתנהג כאילו הוא לא סובל ממנה. איך כמות מטורפת של אטימות חברתית יכולה להוריד מן הפסים אדם שרוצה לנסות לחיות את חייו בשלום עם מגבלותיו.

אנחנו מדברים על אדם שמסתובב עם כרטיס המסביר את בעיית הצחוק שלו ושנחנק תוך כדי ניסיון להפסיק את הצחוק שמשתלט עליו. אנחנו מדברים על אדם שלוקח את התרופות שלו ושמגיע לפגישות עם העובדת הסוציאלית באופן קבוע.

אנחנו מדברים על אדם שרוצה להצחיק אנשים למחייתו ומאמין בכל ליבו שזוהי מטרתו בחיים. אנחנו מדברים על אדם שלא רכש נשק, לא רצה להשתמש בו וכשהשתמש בו לראשונה זה היה כתוצאה של הגנה עצמית ולא בכוונת תחילה.

אנחנו מקבלים מסר על חברה אטומה כל כך שאפילו אימו, האדם הקרוב ביותר לארתור, קוראת לו בצורה אטומה וחסרת מודעות "הפי". בעוד שארתור לא מספיק להגיד שלא היה שמח אף פעם בחייו. חברה אטומה שלא מאפשרת לאדם שמכיר את המגבלות של עצמו לנסות ולהשתלב בה.

אם עכשיו נבחן את הדרש של הסרט ונקלף אותו נגלה עולם קומיקסי מטלטל וללא מסר עמוק, אך עם זאת שונה מכל סרטי מארוול וDC. ובעצם נגלה את הגדולה של הסרט, איך סרט יכול לגרום לנו להאמין באמונה שלמה שארתור צודק במעשיו ובעצם להצדיק את מעשי הרצח הנוראים שלו, למרות שבמציאות אף אחד מאיתנו לא היה מוצא את עצמו מצדיק רוצח פסיכופת שכזה.

ללא המסר העמוק אחנו מגלים את הסיפור עצמו. הסיפור על הג'וקר המטורף, על אדם שהוזה כל הדרך עד לבית המשוגעים. יש כמה הזיות שמוצגות לנו ממש בסרט עצמו, אותן לא אחשוף לטובת אלו מאיתנו שמסיבה לא מוצדקת לא ראו את הסרט עדיין.

אך יש פרשנויות נוספות ורבות שאפשר להגיע אליהן לבד וכאלה שפזורות ברחבי האינטרנט שטוענות כי הג'וקר הזה את כל עלילת הסרט בתוך בית המשוגעים אליו מגיע בסופו של דבר. מחאת הליצנים היא בעצם מחאת הזבל שבראשו קיבלה צורה אחרת.

אפילו התקפי הצחוק שלו מקבלים פרשנות אחרת באינטרנט כפרשנות של אדם המספר בדיחה מצחיקה וצוחק רגע לפני שמגיע הפאנץ' החולני בבדיחה שלו. קטעי הריקוד הרבים של ארתור בסרט שהרגישו קצת תלושים, מקבלים גם הם פרשנות כמעין פורקן לפני או אחרי אקט אלים ובנוסף הם ללא ספק התאימו לאווירת הסרט ולתחושת המגלומניה שארתור מפתח במהלך הסרט.

בין אם בוחרים להאמין לפשט, לסרט כפי שהוא ולמשמעות החברתית העמוקה שלו ובין אם בוחרים ללכת אל דרש, לנתח אותו ולהלביש לו צורה בדיונית פסיכית, מדובר בסרט טוב. כאמור הסרט לא קל ולא פעם מצאתי את עצמי נאנחת מחכה בקוצר רוח לרגע בו הוא יהפוך לנבל המוכר ולא לקורבן שמרוח לנו על המסך, אבל לא חיכיתי כלל שהסרט יגמר.

הסרט כולל גם רגעים קומיים קלים שנבעו מהאישיות המשוגעת של ארתור. הסרט, כמו שאומרים, תפס אותי לא מוכנה פעמים רבות והפתיע אותי ובסך הכל זה מה שאנחנו מחפשים בסרט. שירגש, שיפתיע, שיזעזע ולפעמים שיכאיב.

אחרי הסרט הזה, יהיה מעניין יותר מתמיד לצפות בסרט באטמן החדש (The Batman) שעתיד לצאת ב2021 בכיכובו של רוברט פטינסון ("דמדומים") שידוע בעיקר במשחק דרמתי ולראות איך הוא יכנס לנעליים שהשאיר אחריו כריסטיאן בייל.

🔔🔔🔔🔔🔔 (5 פעמונים מתוך 5)

ענבל הקניין B.A קולנוע וטלוויזיה.