העונה הראשונה והשנייה של הסדרה מתמקדות במקארנה פריירו. מקארנה התאהבה בבוס שלה, שגרם לה לעבור על החוק ולמהול בכספים. בעקבות כך היא נכנסת לבית כלא "קרוז דל סור" בתור פאפי כנועה שמסתבכת בכל דבר אפשרי, ומגדלת ביצים ועמוד שדרה ככל שהעלילה מתקדמת.

היא מגלה על סכום כסף גדול שיכול לשלם את דמי הערבות שלה ושולחת את אביה ואחיה (המוזר ביותר) לתור אחר הכסף. לרוע מזלה, סולמה זהיר, אחת הדמויות הכי מעניינות בסדרה, אם לא היחידה, מעוניינת בכסף גם היא ועושה לה חיים לא קלים.

בנוסף, יש למקארנה המון סיפורי אהבה מעיקים. אחד מהם הוא משולש אהבה. במאקרנה, העונה לכינוי "בלונדה" (ניחשתם נכון, היא בלונדינית) מתאהבת האסירה (אסטפניה קבילה) העונה לכינוי "מתולתלת" (ניחשתם נכון, היא מתולתלת). במתולתלת מאוהבת האסירה שריי ורגס (ניירובי מ"בית הנייר") העונה לכינוי "צוענייה", (כבר הבנתם את הקטע, הם לא מתוחכמים במיוחד... היא צוענייה).

הסיפור השני הוא סיפור אהבה לא מוצלח במיוחד ואסור בין מקארנה לבין הסוהר פאביו, הנשוי לאישה עיוורת, בה מתאהב הסוהר פלסיוס. אני לא אוהבת את הסיפורים המורכבים האלה בלשון המעטה. הסדרה אמורה להזריק לי בכל פרק ים של אדרנלין לגוף ולא להביא לי את הרצון להזריק לעצמי ים של אינסולין כדי להתגבר על המתיקות של סיפורי אהבה הכושלים האלה.

בעונה השלישית בגלל צפיפות יתר ב"קרוז דל סור", החבורה המרכזית של הכלא עוברת לכלא אחר "קרוז דל נורטה". הפרק הראשון מגוחך בעיניי בצורה קיצונית. מקארנה יושבת באוטובוס בלוק גנגסטרי משהו, כובע גרב ואיפור שחור בעיניים, זהו עכשיו היא סופר קשוחה. הן נכנסות לכלא ונתקלות בחבורה הסינית ששולטת בכלא כשהן משחקות בקונג פו פנדה.

בנוסף בעונה הזו החליטו לעשות את מקארנה שהייתה במשך שתי עונות בערך עלה נידף ברוח, מתאגרפת מהשורה הראשונה, שגם מוחמד עלי לא היה רוצה לפגוש אותה בסמטה חשוכה ברחובות מדריד. בסוף העונה היא בשעה טובה הצליחה לעצבן את כולם, עברה סיבוב במכונת כביסה ונכנסה לקומה.

העונה הרביעית היא ממש קרן אור בכל הסדרה הזו. דבר ראשון רובה הגדול בלי מקארנה. כפי שכבר הבנתם, אני לא מחבבת את הדמות הזו. רק מהשם שלה בא לי לפרוץ בריקוד מעגלי סביב עצמי.

הדבר הראשון שעבר לי בראש כשראיתי את הפרק הראשון של העונה הראשונה היא פייפר, הדמות הראשית מ"כתום זה השחור החדש". בחורה בלונדינית ומפונקת מבית עשיר שבמקרה מצאה את עצמה בכלא בגלל שאהובת ליבה בגדה בה. היא מורידה מרמת האמינות של הסדרה.

שלא תבינו לא נכון. אני יודעת שרוב הסדרות והסרטים שאנחנו רואים הם מנותקים מהמציאות, אבל בכל זאת, גם בסדרה שמציגה לנו חלליות וחייזרים, יש בסיס אמין שגורם לך כצופה להישאב לעולם המומצא. אבל מקארנה גורמת לעולם המומצא של בית הכלא "קרוז דל סור" להיות לא אמין, גם בתוך המסגרת של עצמו.

טוב, נפסיק לדבר על מקארנה לרגע ונחזור לעונה הרביעית. ברגע שהפסיקו להתעסק בטלנובלה והתחילו להתעסק בתכל'ס, התחיל להיות ממש מעניין. העונה הזו מציגה לנו סדרה אמיתית של בתי כלא. עזבו שגם פה הקשר למציאות רופף במיוחד, סנדובל מונה למנהל הכלא במקום להיכנס בתור אסיר לאחד ושולח כלבים להרוג אסירה והכל סבבה אין בעיה עם זה. אבל המתח קיים, הכל קיצוני גם אם לא מציאותי, כמו שאמרתי אנחנו נשאבים לעולם המומצא של הסדרה. סנדובל הוא אומנם איחו דה פוטה אבל הוא די עושה את הסדרה, הוא וסולמה.

נג'ווה נימרי השחקנית שמשחקת את סולמה, היא פשוט שחקנית הורסת. דמות מורכבת, מעניינת ורגישה ומצד שני לא רואה בעיניים. נהניתי מהדמות הזו במשך כל עונות הסדרה ובעיקר בעונה האחרונה שהתעסקה בעיקר בה והוסיפה מימד מעניין כשגילינו שיש לה בת. ובפעם הראשונה ראינו את סולמה נקרעת בין רע לטוב. לאחר שהבת שלה מתה היא לאט לאט נהפכת למעין הג'וקר וזה גאוני בעיניי, היא מתחילה לדבר במונחים של פסיכופת כמו הג'וקר עצמו.

ושוב, איך שמקארנה מצטרפת הכל הופך להזוי. היא מתעוררת מקומה כשהיא חונקת אח שהראש שלו בגודל הגוף שלה. אחרי שהיא קמה לצערנו מהקומה, היא מקבלת הזדמנות נוספת אולי בפעם האלף לברוח.

את ההזדמנות הזו היא מקבלת מהחוקר קסטייו שגם הוא פשוט דמות לא אמינה, הוא מסתבר בן על מוות יותר מסופרמן וכנראה את החסינות שלו ממלאך המוות הוא מקבל מכל העובדים תחתיו שמתים כמו זבובים.

הוא אומר למקארנה לקחת את האקדח שלו ולבחור. והיא מחליטה לקחת את האקדח, נכנסת למהומה שהתחילה בחדר האוכל, ומתחילה לירות באוויר, עולה על שולחן ומבקשת שיעזבו את סולמה. נו די, היית בורחת משם.

הסוף של המהומה כשהן עושות קומזיץ סביב הגופה הבוערת של סולה שחלתה באלצהיימר, מזכיר את המהומה והבריחה לאגם של האסירות ב"כתום זה השחור החדש". הסדרה מעלה נושאים חשובים כמו אונס, שחיתות, מחלת האלצהיימר, יחס לשמנים, אלימות במשפחה, אימוץ, יחס לנשים בעולם הערבי והחינוך הצועני הקשוח.

הסוף של הסדרה מאוד מפתיע כשפתאום תרה הופכת להיות מספרת הסיפור ולא בהכרח מקארנה או סולמה. היא מספרת איך התגלגלו הדברים לכל אחת מהאסירות. לכולן בעיקר יש סוף טוב והגיוני ורק למקארנה וסולמה יש סוף דבילי ותלוש מהמציאות, כשרואים אותן עם פאות שודדות חנות תכשיטים. הסוף שלהן מסמן על כך שתהיה סדרת המשך המתמקדת במקארנה וסולמה בשם "בפנים: נווה מדבר" (vis a vis: El oasis) ועתידה לצאת ב-2020.

אז לסיכום, הסדרה משתבחת עם הזמן ולאט לאט נהיית נאמנה לעולם המומצא של סדרת בית הכלא. העונה הרביעית והאחרונה היא המוצלחת ביותר ומצליחה להיות מותחת וכואבת באותה מידה.

🔔🔔🔔🔕🔕 (3 פעמונים מתוך 5)

ענבל הקניין B.A קולנוע וטלוויזיה.