רגע אחרי שבראד פיט הציג לנו את כישורי המשחק המדהימים שלו בתור פעלולן קשוח ומסתורי ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, הוא מכה שנית בסרט "אד אסטרה" (ג'יימס גריי) ומשחק אסטרונאוט פגוע וחשוף, ומוכיח לכול מי שחס וחלילה היו ספקות, שהוא שחקן שאין שני לו.

העלילה של אד אסטרה (בלטינית "אל הכוכבים") מתרחשת אי שם בעתיד הקרוב-רחוק, בעולם בו טיסה לירח היא סתם עוד קונקשיין למאדים. מייג'ור רוי מקברייד (בראד פיט) הינו אסטרונאוט שנשלח למסע בעקבות אביו קליפורד מקברייד (טומי לי ג'ונס), אסטרונאוט חלוץ ומוערך, שעקבותיו נעלמו לפני כמעט עשרים שנה במסעו בחלל בחיפוש אחר חיים נוספים.

משימתו של רוי היא להקליט הודעות לאביו בתקווה לאתרו. זאת בעקבות חשד כי אביו אכן חי ועושה שימוש בחומרים סודיים ומסוכנים שיוצרים נכשולי אנרגיה שיכולים להוביל להשמדת העולם.

המסע לאט לאט מקלף שכבות מדמותו של רוי חסר הרגש, שלעולם דופק הלב שלו לא עלה מעל לשמונים. בעזרת מבחנים פסיכולוגיים ממוחשבים דחופים שרוי עובר ובעזרת פלאשבקים בראשו וסרטוני וידיאו שרוי צופה בהם, אנחנו מגלים את היחסים שלו עם אביו, עם אשתו איב (ליב טיילור) ועם עצמו.

אנחנו מגלים מערכת של כסת"חים רבים שנעשים במטרה לשמר מוניטין על חשבון חיים שלמים של שקר. חיים אותם חי רוי. במהלך מסעו אחר אביו, שבמשך שנים היה בטוח במותו כפי שנאמר לו ולאימו, הוא מגלה את האמת על חייו שלו.

סרטי מדע בדיוני המתעסקים בחלל, בדרך כלל יוצרים תחושת קלסטרופוביה, בדידות חזקה, מחנק ופחד מתמשך. אד אסטרה להבדיל מהם דווקא לא מעלה את התחושות האלה. הסרטים האלו בדרך כלל מתחלקים לשניים מבחינת התחושות.

חלקם מתרכזים בקושי הפיזי או בכשלים טכנולוגיים ומתרכזים ברצון לשחרר את הדמות מחליפת החלל המחניקה ולגרום לאלוהי הסרט להפסיק להמטיר עליה מכה אחר מכה כמו למשל בסרט "כוח משיכה" (אלפונסו קוארון, 2013).

חלקם מתרכזים בתחושת פחד בלתי פוסקת ואפילו גועל הודות מפלצת חייזרית והרצון שעולה לעזור לדמויות להיחלץ ממנה, תוך שהיא כלואה ביחד איתן בתוך החללית הפיצית, שכן חוסר בכוח המשיכה בה בטח לא עוזר לאף אחד, כמו למשל בסרט "סימן חיים" (דניאל אספינוזה, 2017).

יש את סרטים היוצאים מן הכלל, כמו הסרט "להציל את מארק וואטני" (רידלי סקוט, 2015). סרט מופץ באופטימיות, שמגיע אחרי האסון הנורא של וואטני, כל זה תוך שימוש בהומור. אד אסטרה ממש לא סרט מצחיק, אך עם זאת הוא גם לא סרט קשה לצפייה ולא מעורר מחנק כמו רוב סרטי החלל.

הסרט מתמקד בקושי המנטלי של רוי יותר מאשר בקושי הפיזי. בתפעול החללית במצבי קיצון נראה שהוא מתסדר יופי, אפילו הדופק שלו לא זז משמונים. אבל שהוא מגלה שההודעה הרגישה והאינטימית שהקליט לאביו נענתה, הדופק שלו עולה לשמיים בפעם הראשונה בקריירה שלו.

את הבדידות בנסיעות הארוכות של רוי מקצרים לנו. טיסה של כמעט שמונים ימים הופכת לדקה וחצי בו רואים אותו משתגע. כמעט ולא מייחסים חשיבות רבה לחוסר במזון או לקושי הנסיעה, אלא מתמקדים בקושי המנטלי. מתמקדים בכל הרגעים שרוי לא התייחס לאשתו, בהם פספס לטיפה או היה סגור ואטום כלפיה ובמחשבותיו על עצמו כאדם אנוכי.

הסרט יפייפה. מלבד בראד פיט שמוסיף ללא ספק ליופי של הסרט, הסרט אסתטי ונקי בטירוף, בלי שום אפקט מיותר. כשרוי מגיע לכוכב האדום מאדים הסט הופך להיות אדום. המנהרה האדומה אותה רוי חוצה ביחד עם הלן והמשחקים בתאורה בין האור והחושך יוצרים פריים מהמם. כוכב שבתאי הורס ביופיו. חדרי המנוחה בהם נמצא רוי, לא היו מרגיעים אותי כמו שהם כנראה אמורים להרגיע, אבל הם מדהימים, יפים ואסתטיים.

עם כמה שהסרט, כמו שציינתי קודם, לא מייצר תחושות קשות של קלסטרופוביה ולחץ אצל הצופה בדומה לסרטים בז'אנר שלו, הוא כן מתאים לטונים של סרט כזה. הסרט איטי, כמעט חסר פעולות אקשן. כשהבודדות ביניהן בכל ה124 דקות של הסרט הן, הקרב יריות בין משלחת החללית לבין הפיראטים, היענות לקריאת המצוקה והסתננות של רוי אל החללית. שגם בהן התעסקו יותר במצבו של רוי בסיטואציה ולא בספקטקל, בשואו של סצנות האקשן.

הסצנות הארוכות יכולות לפעמים לשעמם במקצת את הצופה שלא מתפעם מנופי גלקסיה כאלה ואחרים. בדומה לרוב הסרטים האלה, רוב הסצנות הן של הגיבור לבדו. הדבר מאפשר לנו לבחון כל מחווה ותזוזה, אפילו הקלה ביותר בשרירי פניו של פיט, ובכך אנחנו יכולים להתחבר לנפשו הפצועה של רוי ולהבין אותו ואת תחושותיו בצורה הקרובה והטובה ביותר.

🔔🔔🔔🔕🔕 (3 פעמונים מתוך 5)

ענבל הקניין B.A קולנוע וטלוויזיה.