ממשבר – לבמה

אחת התבניות שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא של "מאמן-משתקם". זה שהחיים דפקו אותו, הוא נפל  ועכשיו הוא פה כדי "לעזור לך לא ליפול". לעיתים זה באמת נוגע ללב ואמיתי. אבל לא פעם, התחושה היא שהמאמן עדיין בעין הסערה, ושבמקום לטפל בעצמו – הוא פתח סדנה.

לדבר זה לא לחיות

מאמנים רבים למדו תיאוריה: NLP, דמיון מודרך, ספרים של טוני רובינס. הם יודעים להגיד משפטים יפים, אבל כשמסתכלים על החיים האישיים שלהם – היחסים שלהם מפורקים, המצב הכלכלי רעוע, והם בעצמם לא מיישמים את מה שהם מלמדים.
במילים אחרות: קל יותר להגיד "תקום בבוקר עם מטרה" מאשר באמת לקום בבוקר עם מטרה.

ההצלחה הגדולה – בשיווק

הצלחה של מאמן היום נמדדת לפי כמה לייקים קיבל, כמה כרטיסים מכר, וכמה עוקבים יש לו באינסטגרם. אבל מאחורי הקלעים, לא תמיד יש איזון נפשי, זוגיות בריאה או שלווה פנימית.
הופעה כריזמטית ומילים בומבסטיות לא בהכרח מעידות על עומק אישי. לפעמים הן רק עטיפה ריקה.

פחד זה מוצר

האסטרטגיה של חלק מהמאמנים מבוססת לא על השראה, אלא על הפחדה. "אם לא תתעורר עכשיו  תישאר לוזר", "אף אחד לא יבוא להציל אותך"  כאילו הם מוכרים פחד במסווה של העצמה. התחושה היא פחות של עזרה, ויותר של מניפולציה.

התחום הפרוץ

אין רגולציה אמיתית בתחום הזה. כל אחד יכול לקום בבוקר, לקרוא לעצמו "מאמן תודעתי", "מלווה לצמיחה", או "מנטור להגשמה" בלי שום הכשרה מוכרת או ניסיון טיפולי. כשאין סף כניסה, גם רמת המקצועיות נופלת.

לא כל המאמנים כאלה

ראוי להבהיר: יש גם מאמנים טובים. אנשים עם ניסיון חיים, עם צניעות, עם כלים אמיתיים, והכי חשוב  עם מודעות למגבלות של עצמם. לרוב הם לא משווקים אשליות, לא מבטיחים ניסים ולא צורחים עליך "תעוף על החיים!". הם פשוט עושים עבודה אמיתית עם אנשים.

אז איך בוחרים?

כשפוגשים מאמן או שוקלים להירשם לסדנה, כדאי לשאול:

• האם האדם הזה באמת חי כמו שהוא מטיף?

• האם הוא עוזר  או רק מוכר אשליות?

• האם אני מרגיש שמכירים בי  או רק מנסים למכור לי?

החיפוש אחר משמעות, איזון והתפתחות הוא דבר נפלא  אבל הוא לא צריך לעבור דרך אנשים שלא מצאו את זה בעצמם. לפעמים, הדבר הכי אמיץ הוא לסמוך על עצמך  ולא על מי שמבטיח שיש לו את כל התשובות.