"הפרת מגבלת גיל בביטוח רכב לא אמורה לשלול מידית את כל הכיסוי"
20.07.21 / 14:49
בית המשפט העליון קבע הלכה משפטית, ברוב של שלושה מול שניים, כי אדם שביטח את רכבו בפוליסה המיועדת לגיל 30 ומעלה, ונתן לעובד בן 23 לנהוג ברכב, לא יהיה זכאי לכיסוי ביטוחי כלל בקרות תאונה.
חברות הביטוח בהחלט יכולות להשמיע אנחת רווחה לאור הפסיקה, אך האם מדובר בצעד נכון מבחינה חברתית וציבורית? האם אין בפסיקה כדי פגיעה בציבור המבוטחים, המצוי מטבע הדברים בנקודת חולשה על מול חברות הביטוח?
עו"ד דותן לינדנברג, בעל משרד עורכי דין העוסק בדיני נזיקין מזה למעלה מ-24 שנים, מציין שעמדתו דומה דווקא לשופטי המיעוט בפסק הדין.
עו"ד לינדנברג סבור כי ראוי היה לבחון את התנהלות המבוטח כלפי הפוליסה וכפועל יוצא מכך לאפשר לו לקבל כיסוי ביטוחי "יחסי".
"פערי הכוחות שבין מבוטחים לחברות הביטוח"
"פוליסות ביטוח רבות מבוססות על עיקרון של תמחור דיפרנציאלי", מסביר עו"ד לינדנברג, "כלומר, ביטוח שהיקפו משתנה בהתאם להגדרת המבוטח כחלק מקבוצת סיכון. כך גם במקרה שלפנינו שבו משווק ביטוח רכב לנהגים צעירים במחיר גבוה יותר לאור רמת הסיכון הגבוהה של קבוצת אוכלוסייה זו להיות מעורבת בתאונת דרכים. בצד השני של המטבע נהגים וותיקים בעלי עבר ביטוחי נקי נהנים מפוליסות מוזלות".
"בעוד שיש לזה הגיון ברור, חשוב לזכור כי החקיקה והפסיקה בתחום הביטוח בישראל מכירה בפערי הכוחות שבין המבוטחים לחברות הביטוח ומעניקה למבוטחים הגנות שונות. חוזה ביטוח הוא חוזה, אך הוא איננו חוזה בין צדדים שווים בכוחם", אומר עו"ד לינדנברג.
אחת ההגנות אליהן מכוון עו"ד לינדנברג מצויה בסעיפים 17 ו-18 לחוק חוזה הביטוח אשר משרטטים את "הסדר החמרת הסיכון". הסדר שקובע כי במידה שנודע לחברת הביטוח, לאחר התרחשות התאונה, על החמרת הסיכון, המבוטח לא ייאבד את הכיסוי לגמרי אלא יהיה זכאי לתגמולי ביטוח מופחתים באופן יחסי.
למשל, אם פוליסת ביטוח שמוגבלת לנהגים מעל גיל 24 עולה 1,500 שקלים לשנה, ופוליסה לנהגים צעירים עולה 3,000 שקלים לשנה, אזי בקרות אירוע של תאונה עם נהג צעיר בפוליסה מגיל 24 ומעלה, הפיצויים לא ישולמו במלואם אלא באופן יחסי להפרש (כלומר 50%).
מהי "כוונת מרמה"?
"חשוב להדגיש כי הזכות לתגמולי ביטוח בשיעור יחסי איננה מופיעה בחוק ללא סייגים", מדגיש עו"ד לינדנברג, "נקבע, לדוגמה, כי היא נשללת אם המבוטח לא הודיע על החמרת הסיכון מתוך כוונת מרמה".
"ניקח דוגמה מעולם ביטוחי הרכב ובאופן פרטני לפוליסה המוגבלת בגיל. ברור שקיים הבדל בין הורה שנותן לבנו החייל לנהוג דרך קבע ברכב שמבוטח מגיל 24 ומעלה, תוך מודעות ברורה לכך שהוא מפר תנאי הפוליסה, לבין אותו הורה שנמנע ממתן הרכב לבנו אך מאפשר לו באופן חד פעמי לקחת את ההגה בידיים כשהוא לא חש בטוב וזקוק לסיוע".
"במקרה הראשון ההפרה יכולה להיות מוגדרת תחת 'כוונת מרמה' ולשלול את הפיצויים היחסיים, ובמקרה השני ייתכן בהחלט שיש לפסוק – לכל הפחות – פיצויים יחסיים", אומר עו"ד לינדנברג.
האם לא מדובר בפגיעה בכל ציבור המבוטחים?
עו"ד לינדנברג סבור כי היה מקום שבית המשפט העליון ינקוט בגישה "רכה" יותר במקרה הנ"ל, ויורה על השבת הדיון לבית המשפט השלום לבחינת "כוונת המרמה". דהיינו, לבדוק האם נהיגתו של בן ה-23 ברכב שמבוטח בפוליסה מעל גיל 30 הייתה עניין שבשגרה או "מעידה חד-פעמית".
"היה נכון לבחון מה היו באמת הנסיבות שהובילו לנהיגתו של הצעיר והאם הן מצדיקות תוצאה כה דרמטית של שלילה מוחלטת של הכיסוי הביטוחי.", אומר עו"ד לינדנברג.
בכל הנוגע להשלכות הרוחביות שעלולות להיות לתפיסה כאמור על שוק הביטוח, עו"ד לינדנברג סבור כי חריג "המרמה" הוא הפתרון הראוי.
עו"ד לינדנברג מסביר "המצב שהיה קיים אפשר לחברות הביטוח להימנע מתשלום הכיסוי כאשר החריגה מתנאי הפוליסה הייתה בגדר שיטה ובכך נשמר האיזון הדרוש. וזאת בפרט לנוכח יחסי הכוחות בין מבוטחים למבטחים, שהם יחסי כוחות שמטבעם אינם שווים".