ב־68 שנות קיומו מעולם לא זכה מושב זבדיאל, השוכן בין קרית מלאכי לקרית גת, לכותרות חיוביות, ונדמה שמזל מר ודם רע דבקו בו.

המושב עלה לראשונה לכותרות הראשיות בתחילת פברואר 1959, לאחר שפיצוץ מסתורי הרג שלושה מילדי בני משפחת לידאני, פיצוץ שזקני זבדיאל בטוחים שנגרם בשל השנאה התהומית בין שלוש החמולות שאכלסו את המושב והיו מסוכסכות ביניהן במשך שנים רבות.

הסכסוך, אגב, הביא לכך שבמושב הקטן בן 100 המשפחות נקבע שיא ישראלי של הקמת שישה בתי כנסת נפרדים - ככל הנראה הכי גבוה בישראל פר אדם.

שיא שלילי נוסף נרשם במושב זבדיאל בסוף שנות ה־70, כאשר חובות כבדים הביאו לניתוק אספקת המים, וגם בספטמבר 1980, כשהוחלט על פירוק המושב.

אבל דומה כי השיא הגיע בשנת 2007, אז נודע כי בית הקברות של המושב נבנה ללא רישיון, ללא חיבור לחשמל ואין לו כלל טופס אכלוס, כך שקללת המקום רודפת אחרי תושבי זבדיאל גם אחרי מותם, מה שהפך סופית את שם המושב, שפירושו "מתנת אל" (נחמיה י"א, ט"ו), ללעג ולקלס.

אבל ביום ראשון האחרון, בעת נסיעה בכביש 40, מבט הרחמים הקבוע לכיוון זבדיאל התחלף לפתע במבט של הפתעה, כשעל מגרש העפר שלצד תחנת האוטובוס התגלה טנדר צהוב ועליו הכתובת המפתה "הפלאפל התימני". הראש אותת להתרחק מהמקום, אולם הבטן בישרה אחרת.

תקווה חדשה

תחושות רעב מתגברות על תחושות חשש, מתברר, וכשמתקרבים מגלים שמעל הטנדר נפרשה צילייה כחולה לטובת היושבים לצד שני השולחנות שהוצבו במקום, שאחד מהם אוכלס בפועלים שעובדים בתחנת הדלק בכניסה לזבדיאל (שבנייתה נמשכת, כך נדמה, כבר קרוב לעשור).

ילד מזבדיאל, לא ברור מאיזו חמולה, הגיע רכוב על אופניו החשמליים על מנת להביא הביתה ארבע מנות פלאפל לארוחת צהריים.

זה לקח קצת זמן, כי לכל מנה ביקש הילד הרכב אחר של סלטים, אבל שי  - השף של הפלאפל התימני, מגבת שלמה ארצי לכתפו, היה סבלני, קשוב ויעיל ובזמן שהוא מילא את המנות הוא כבר השליך את השניצל שביקשתי אל השמן הרותח.

על מנת ליצור קשר עין גם עם שי וגם עם בר הסלטים חייבים לעלות על שתי רפסודות (משטחי העץ הכה פופולריים בל"ג בעומר), המכוסות בקרטון גלי כחול.

לא ההרגשה הכי בטוחה בעולם בתחילה, אבל צוברים ביטחון ככל שעומדים על המשטח הזה יותר זמן.

כמו הבמה גם מתקן נטילת הידיים מאולתר ומורכב מג'ריקן צהוב גדול וכד מתכת שתלוי לצידו. מאידך, וחשוב להחמיא כשמגיע, השולחנות נקיים מפסולת, המלחיות לא מכוסות בשומן ואפילו הרוח נושבת ומורידה את הטמפרטורות של יולי. בסך הכל סביר, נעים ופסטורלי.  

לא על הבאגט לבדו

כמו כל שף שמכבד את עצמו ואת הפלאפל שלו, גם שי מכבד את הממתינים הרעבים בכדור חם ומהביל. טעים. טעים מאוד אפילו, על החיצוניות הפריכה, הקריספית והמענגת של הכדור הקטן יחסית בגודלו והפנים הלוהט והמתובלן למשעי.

הילדה התלהבה וביקשה חצי מנה.ארבעה כדורים שיצאו זה עתה משמן טוב נדחסו אל חצי פיתה טרייה, עם סלט ירקות סביר והרבה טחינה ביתית ראויה.

כמות השניצל ששי הערה לתוך הבאגט שלי היתה מרשימה, והוא הטביע את פיסות השניצל בחומוס, סלט ירקות וחריף לבקשתי.

"הרבה חריף?", הוא שאל בחוסר ביטחון.

"אל תסתכל על הקנקן", ביקשתי ממנו.

"בכלל לא", הוא התגונן בתימנית. "תסתכל עליי, בטח היית אומר שלפי איך שאני נראה אני בטח מת על חריף, אבל למעשה אני לא מסוגל לגעת בזה".

שי הושיט לי באגט בגודל נאה, שראשו המחודד מציץ החוצה, מתוך אריזת אכילה במקום, ופיסת שניצל שובבה מאיימת ליפול ממנו למעמקי השקית.

השניצל שהוגש בנדיבות היה טוב, טרי ומטוגן היטב, אבל למרבה הצער הבאגט הרבה פחות, וזה אכזב כמובן, כי באגט עבור רבים - וכותב שורות אלה בכללם - הוא חלק אינטגרלי מארוחת השניצל בבאגט, ושווה בחשיבותו לבשר בדיוק כפי שמציין שמה של המנה.

לדאבון הלב, הבאגט שקיבלתי היה יבש, סבל ממכת חום קשה בשל שהייה ממושכת בשמש והרגיש שהוא עושה טובה לי ולשניצל שבכלל הגיע לארוחת הצהריים המשותפת שלנו.

הייתי רעב אז סיימתי הכל, אבל הרגשתי מרומה ונבגד בצורה מוגזמת מעט. מה לעשות, ככה אני מתייחס לארוחות הצהריים שלי - בכבוד. הייתי מצפה למעט כבוד בחזרה גם מהבאגט.

אז בפעם הבאה רק בפיתה, אלא אם אוודא מראש שהבאגט טרי ופריך כמו שצריך, כי בהחלט מדובר בשניצל ופלאפל מצוינים שראויים לבן לוויה מבצק טוב כמוהם לפחות, ולא כזה שראוי להיטמן בבית עלמין לבאגטים, עם או בלי רישיון.

מראה מקום:

"הפלאפל התימני", הרכב הצהוב עם הצילייה הכחולה בצומת זבדיאל, על כביש 40

שעות פתיחה: א'-ה' 9:00-16:00

פסקול: משאיות ואוטובוסים מכביש 40

תג מחיר: שניצל בבאגט - 25 שקל, חצי מנה פלאפל - שישה שקלים, קוקה קולה - שמונה שקלים, סודה - שמונה שקלים;

סך הכל: 47 שקל