לאורך כל העונה העליונות של מכבי בנות אשדוד בליגה הייתה ברורה, האיכות של אשדוד בלטה על פני היתר. אלא שאין ספק שסיום העונה היה צורם מאד, מאכזב מאד ובעיקר כזה שמשאיר טעם חמוץ מאד לסוף העונה. חרף העובדה שהקבוצה השיגה את תואר גביע המדינה, אף אחד לא מתנחם בזה. את הסיבות להצלחה (בעונה הסדירה) והכישלון (בסדרת הגמר) אפשר לנתח מכמה היבטיים, אשדוד הפסידה את האליפות על המגרש, הסיבות הנלוות לכישלון בסדרת הגמר, אם היו או לא היו, הם אולי נדבך חשוב, אבל לא יותר מזה.

אשדוד הייתה חייבת לגבור על רמלה בסדרת הגמר, בטח ביחסי הכוחות בין שתי הקבוצות לאורך העונה. אז מה למעשה מה קרה? כל מה שעבד לאורך העונה, לא עבד בסדרת הגמר. שלושת הכוכבות של הקבוצה, שילדס, יוסטון ואדמס, לא הגיעו לסדרת הגמר מול רמלה, ואם כבר הגיעו, זה היה בחלק מהמשחקים וחלק מהשחקניות, היציבות שלהן והדומיננטיות שלהן שבלטה לאורך העונה, לא הגיעה בסדרת הגמר. סיבות מקצועיות יש למכביר, הנה חלק מהן. 

רוטציה גדולה מידי

כאן הביקורת היא בעיקר כלפי המאמן, עדני דגן. לאורך כל העונה אשדוד ודגן קיימו רוטציה ארוכה, רחבה שאף שחקנית כמעט לא עוברת 30 דקות בממוצע בעונה הרגילה. מבחינתו של דגן, האסטרטגיה הייתה נכונה, לאשדוד היה סגל עמוק ואיכותי על פני שאר הקבוצות והעליונות של אשדוד באה לידי ביוטי בעומק שלה. דגן היה מחליף שחקניות, לוחץ, מחליף הגנות ובעיקר גורם לקבוצות היריבות לעסוק בהישרדות ומתיש אותן. בליגה זה עבד נפלא, אשדוד כתשה את היריבות שלה וגם במשחקים צמודים, בסוף היה מגיע הרבע הרביעי ואשדוד עם העומק הייתה בורחת שהקבוצה מנגד הייתה עם הלשון בחוץ. מול רמלה המשיך דגן באותו קו, רמלה הייתה בסגל קצר וכל בעיית עבירות גרמה לאשדוד לרצות להפעיל עוד יותר את העומק שלה. אלא שבמקרה הזה היה מדובר בחרב פיפיות, השחקניות הבכירות של רמלה, נכנסו למשחק, היו חזק בתוך הסדרה והעובדה שעדן ענבר מאמן רמלה לא היה צריך "לנהל" גם רוטציה רק עזרה. באשדוד, דגן פשוט ניסה למצוא את השחקניות שבאו לסדרה, מצד אחד יכול להיות שדגן חיפש את השחקנית שתבוא לסדרה, מצד שני, עם כל הרוטציות אשדוד התקשתה להיכנס למשחק ולקצב מסוים. ניקח לדוגמא את ברטיני דנסטון ושירן צעירי שהיו בסדרה טובה, אבל לא קיבלו מספיק דקות, והרוטציה המשיכה, שילדס, אדמס ויוסטון קיבלו הרבה דקות, לא תמיד בצדק. 

הכוכבות שלא הגיעו

אשלי שילדס הוכתרה כשחקנית מצטיינת של העונה הסדירה, לסדרת הגמר מול רמלה היא פשוט לא הגיעה. היא הגיעה לבערך מחצית וחצי לאורך כל הסדרה. בחמישה משחקים, אם שילדס משחקת בערך מחצית וחצי, אי אפשר כנראה לנצח. שילדס הייתה רחוקה מהיכולת שלה לאורך העונה הסדירה. צלע שנייה היא, דניאל אדמס, שלאורך העונה שלטה ברחבות, אדמס יכולה הייתה "לישון" שלושה רבעים, להתעורר ברבע האחרון לקלוע 15 נק' ולנצח את המשחק. בגמר מול רמלה, למעט המשחק השני, אדמס לא הגיעה, היא התעסקה בעיקר בעצמה, הסתבכה בעבירות והייתה מאד לא מרוכזת ורחוקה מהיכולת הרגילה שלה בעונה. הצלע השלישית, שארדי יוסטון, הגיעה למשחק הראשון והשני, אבל הייתה רחוקה מהיכולת הרגילה שלה, כמו שאמרנו, שלושת השחקניות הללו תרמו לאשדוד, אבל זו הייתה תרומה שרחוקה מהיכולת הרגילה שלהן וכנראה בלעדי השלושה הללו, לאשדוד היה קשה למרות העומק בסגל. 

 איך זה שכוכבת אחת מעזה?

רמלה הציגה בסדרה מול אשדוד, שחקנית על אחת, אליסון הייטאור, בעונה שעברה, רמלה הציגה בסדרה מול אשדוד, את טנישיה רייט, שחקנית שהיא ספורסטארית, הייטואור הגיעה עם הרבה פחות הילה סביבה, אבל הציגה סדרה מדהימה וניצחה כמעט לבדה את אשדוד. ההגנה של דגן לא הצליחה לעצור את הייטואר שלמעט המשחק השני, עשתה כלל העולה על רוחה בסדרה. הייטאור מעבר לצבירת הנקודות, עשתה פעולות גדולות, בדברים הקטנים שמנצחים סדרה ולוקחים אליפות. אם משווים לאשדוד, לאשדוד היה חסר שחקנית כזאת, עם כישרון גדול שיודעת לעשות את הפעולות הגדולות ברגעים החשובים. המספרים של הייטאוור בסדרה הזו הם בלתי נתפסים 21.5 נקודות למשחק, 62.5% מהשתיים, 85.7% מהשלוש, 94.7% מהקו, 4.2 אס' למשחק. 

ניצחון טקטי

עדני דגן קיבל המון מחמאות על העונה של אשדוד, הוא מאמן אדיר, היה ויהיה. את ההצלחה של אשדוד צריך לזקוף קודם כל לזכותו. אלא שלסדרת הגמר, או היה רחוק מהיכולת הרגילה שלו. כנראה שגם למאמן יש משחקים חלשים. עדן ענבר הצליח להפתיע אותו ולנטרל לאשדוד לא מעט דברים ולדגן לא הייתה תשובה בסדרה. הניצחון הטקטי הראשון היה ההוצאה של דניאל אדמס כפקטור בסדרה, רמלה הלכו עליה, הציקו לה, הדביקו לה עבירות ולמעשה אמרו לאשדוד: "בוא נראה אתכן מנצחות אותנו בלעדיה". השיא היה שדגן החליט לא לפתוח במשחק החמישי והקובע עם אדמס בחמישייה, השחקנית הכי מוכשרת שלו והיתרון הכי גדול שלו. הניצחון הטקטי הנוסף היה בפן ההגנתי, רמלה הצליחה להוריד את אשדוד מהמספרים שלה, ההגנה של רמלה, שיבשה את המשחק של אשדוד וגרמה לאשדוד לצאת מהמשחק הנוח שלה. ענבר ידע והבין שבמשחק כדורסל רגיל, לרמלה אין את אותו רמת כישרון שיש לאשדוד, אז היא הביאה כל מיני פתרונות טקטיים. הראשון כמו שכתבנו היה בהגנה. השני, היה בהתקפה, אשדוד כמעט לא הצליחה לעצור את התקפת הפיק אנד רול של רמלה, בעיקר שהייטואור הייתה מבצעת אותו. בנוסף, משחק הלחץ של אשדוד, שעבד לאורך העונה, וגם ברבע הרביעי במשחק הראשון, אבל רמלה הביאה פתרונות בהמשך הסדרה והלחץ של אשדוד כמעט ולא השפיע. 

הגרוש החסר ללירה

דווקא שחקנית שכמעט ולא דיברו עליה לאורך הסדרה, היא תמרה ג'יימס. עדני דגן התייחס אליה בסיום המשחק החמישי והחמיא לה. אבל ג'יימס אקסית אשדוד בעונה שעברה, כנראה יודעת מה לעשות במשחקים האלה. ג'יימס היא בדיוק השחקנית שחסרה לאשדוד, כמו הייטוואר ברמלה הלכו לשחקניות שיודעות לעשות את הפעולות הנכונות ברגעים החשובים. ג'יימס הייתה התוסף לדלק שהיה חסר לאשדוד. היא שמרה מצוין בהגנה, עזרה להייטאוור בהובלת הכדור וידעה לקלוע את הנקודות החשובות. באשדוד דווקא דנסטון הייתה יכול הג'יימס של הסדרה, אבל אם נחזור לנושא הרוטציה, היא פשוט לא הייתה מספיק על הפרקט. 

כמה מספרים לסיום

לפני המשחק החמישי, מאזן הסלים בין הקבוצות היה 278- 272 לאשדוד. רמלה ניצחה במשחק מספר 5, 78-70. 350-348 לרמלה בסיום, שניצחה למעשה את הסדרה כולה על חודה של סל. איכשהו כל היתרון האיכותי של אשדוד לא בא לידי ביטוי מספיק בסדרה, ולפי דבריו של עדני דגן, הבעיות הן בעיקר מנטליות. אי שם בעונה הרגילה, כאשר אשדוד לא הפסידה אף משחק, הן היו קבוצת ההתקפה הכי טובה בליגה עם 81.6 נקודות למשחק ב53% מהשתיים. מאז שהן החלו להיאבק ברמלה בגמר, אשדוד מצליחה לייצר רק 69.5 נקודות למשחק ב41.3% מטווח שתי הנקודות. בשלושת ההפסדים של אשדוד בגמר המצב אף החמיר עד כדי 68 נקודות למשחק ב40.6% מהשתיים. רמלה הצליחה להוציא את אשדוד מהמשחק שלה, ובעיקר מנעה ממנה לרוץ בזכות ירידה נפלאה להגנה. עצירת משחק הריצה הצליחה גם להוריד פלאים את המספרים של אשלי שילדס, שעומדת על 15 נק' למשחק בלבד ב34% מהשתיים ו20% מהשלוש, אחרי שבמהלך העונה רשמה 18.6 ב58% מהשתיים (!) ו40% מהשלוש.

השלם משמעותית גדול מסכום חלקיו, אחרת אין הסבר איך קו קדמי שלעיתים מונה את לויצקי, ג'יימס ואפשטיין מצליח לגרום לאדאמס ויוסטון להחטיא. עוד יתרון של רמלה בסדרה הוא היכולת של הישראליות. מיכל אפשטיין וקטיה לויצקי מייצרות 19.5 מתוך 21.3 נקודות ישראליות למשחק בגמר. הן גם מורידות 9 ריבאונד לערב, מה שלא פחות חשוב. באשדוד הישראליות קולעות 14.5 נקודות למשחק, ובסדרה כה צמודה זה בהחלט משמעותי. 

אחרון חביב

אי אפשר לסכם עונה בלי להתייחס לתקרית שהייתה או לא הייתה עם חשד לכאורה ששלוש שחקניות השתמשו בסמים. ללא קשר למקרה, נראה שאקורד הסיום של אשדוד, צריך לתת לה להפיק  מסקנות לקראת העונה הבאה. והראשונה והחשובה מכולם, זה ליצור דרג ביניים בין הצוות המקצועי לצוות הניהולי והשחקניות, עדני דגן, טאלי קריאף ואורי בן סימון עושים עבודה גדולה, אבל הקבוצה חייבת מנהל קבוצה, חזק, שיודע בכל דקה איפה השחקניות שלו נמצאות וכן עוד מישהו שיוכל לעזור בניהול השותף של הקבוצה. טאלי קריאף עושה עבודה גדולה בשנתיים האחרונות, גם במקרה האחרון היא התמודדה יפה מאד, והתנהגה באצילות כלפי השחקניות שלה, שילמה את המגיע להן ולא שברה את הכלים. עדני דגן הוא מאסטר ברמה המקצועית, אבל הוא חייב לקבל לידו מישהו בפן של ההנהלה שיעזור בקשר עם השחקניות, זו דעתי.