מידי שבת בבוקר אני משתדל לפקוד את משחקי הנוער של מ.ס אשדוד, על העובדה הנהדרת שנעשית באגודה אני עד ממקור ראשון, אנשים שמשכימים קום מידי שבת ומידי יום, עוזבים את המשפחה ומנסים לחנך את דור העתיד של הכדורגל שלנו. לאורך שנים חרטה על דגלה מחלקת הנוער של אשדוד, ערכים של דרך ארץ, ערבות הדדית ופרגון. אם תשאלו את ג'קי בן זקן או את מנדל דוידוביץ' הם יגידו לכולם שהמטרה שלהם היא לא להוציא רק כדורגלנים טובים יותר, אלא אזרחים טובים יותר, "מרבית מהשחקנים לא ימשיכו הלאה בכדורגל, אבל החינוך שהם מקבלים אצלנו יעזור להם להיות חיליים טובים יותר ואחר כך אזרחים טובים יותר, עשינו את שלנו", אומרים במחלקת הנוער. אלא ששבת האחרונה, לצד ההצלחות הנפלאות על הדשא והשמחה, היה מבחינתי טעם לפגם בחלק מההתנהלות של חלק מהשחקנים, בעיקר שהדברים אמורים על שחקנים בגיל צעיר שרוצים להיות בעתיד הקרוב, הפנים של הקבוצה הבוגרת.

זה מתחיל על כר הדשא במשחק עצמו, אוסף של כישרונות נהדרים יש העונה בקבוצת הנוער של איציק עובדיה, אולם הבעיה שחלקם לא הבינו שכדורגל זה לא טניס, ואין אפשרות לנצח לבד. שחקנים פשוט לא מוסרים אחד לשני, מעבר לעניין המקצועי ששחקן צעיר סובל "מהמחלה" של אחזקת כדור מיותרת שרק הורסת לקבוצה שלו, הוא מתסכל את החברים שלו לקבוצה, לא אחת ראינו את מיכאל אוחנה, אמיר בן שמעון, גדי קינדה ואחרים מעדיפים לעשות עוד דריבל במקום לשחרר את הכדור, בדרך כלל זה הסתיים באיבוד כדור. אלא שהגרוע יותר הוא מה שקורה לאותו חבר/שחקן שלא מוסרים לו, הוא "מתבאס" מאבד את החשק ובפעם הבאה שהוא מקבל את הכדור, גם הוא לא מוסר, "כי מי יודע מתי אקבל שוב את הכדור", התוצאה, משחק סוליסטי מרגיז ובעיקר לא מהנה.

לבאס חבר לקבוצה זה הרבה יותר גרוע מבחינתי מלאבד כדור, לוותר על הערבות ההדדית והקבוצתית זה הרבה יותר גרוע לדעתי מלהפסיד, ואני בטוח מהיכרות עם ראשי הקבוצה שגם הם חושבים כך. בכלל אני בעד הצעה למאמני הנוער באשר הם, במקום צ'יפים שמודדים מרחק שהשחקן רץ, צ'יפ עם זרם חשמלי, כל שחקן שמתנהל עם הכדור יותר מחמש שניות יקבל זרם קטן, כך אולי ילמדו לשחרר כדור.

לתקן את הכדורגל

אין בעיה עם שחקן שרוצה לעשות דריבל, אך זה צריך להיות במקום הנכון ובעיתוי הנכון (תפקיד של המאמן). הדבר הצורם הוא שכאשר אותם שחקנים איבדו כדורים בשבת בשל "כדדרת יתר" הם אפילו לא ניסו לתקו, בדרך כלל הדבר לווה גם בתנועות ידיים די מרגיזות. בא לי היה לצעוק לאותם שחקנים: "הלו אתם רק שחקני נוער, עוד לא עשיתם כלום בחיים, קצת כבוד לחולצה ולחברים שלכם". לעיתים הייתה התחושה שמדובר במשחק של אחד מול עשרה. אשדוד ניצחה 1-0 במשחק את ק"ש ורשמה יופי של פתיחת עונה, אבל הדרך צרמה, בחצי הראשון זה היה בלתי נסבל ובחצי השני השתפר מעט, אולם הבעיה שבכל משחקי הבית של הנוער שראיתי את הקבוצה, התופעה בלטה, שחקנים שאוהבים את הכדור, אוהבים אחד את השני, אבל לא אוהבים למסור.

מדובר בבעיה קצת יותר עמוקה, מעבר לחינוך וערכים השחקנים הצעירים של הדור החדש, חושבים שדריבל זה מה שהולך היום, מי שיש לו בשליטה בכדור נחשב יותר, שחקן שאין לא טכניקה ולא יודע לעבור שחקנים הוא לא שחקן. הרשו לי להפליג למחוזות אחרים, בשנים האחרונות אוהבים להשתמש במודל של ברצלונה כמודל של כדורגל נכון, חוץ ממסי שהוא עילוי (ואני מאד מקווה שאף אחד בנוער של אשדוד לא חושב שהוא מסי), ברצלונה התפרסמה בזכות משחק המסירות שלה (הטיקי טקה) ולא בזכות היכולת של אינסטייה, צ'אבי, אלבס, אלכסיס או פדרו לעשות דריבל מול שחקנים, אז אולי זו הרמה הכי גבוהה, אבל גם שם רואים כמה הקבוצתיות והביחד הם הרבה יותר חשובים מכל דבר אחר. דבר אחרון שצרם נוגע דווקא למחוץ לכר הדשא, להכנה למשחק.

לא יכול להיות ששחקן בגיל 17 שמאמן מבקש ממנו לקום להתחמם במהלך המשחק בכדי להיכנס לשחק, מבצע חימום של "עושה טובה", שחקן צעיר אמור לשמש דוגמא לאחרים, אם אני המאמן שלו אני לא מכניס אותו. בסתר ליבי אף קיוותי שאולי תהיה לו איזו מתיחה קלה. שיילמד. בינתיים ניצחנו, אבל אנחנו חייבים לנסות לתקן את הכדורגל שלנו. וזה ממש לא חשוב שזה קיים בכל הכדורגל שלנו, זה שלנו ואצלנו ואת צריכים לתקן.