מדברים הרבה על השחקנים הצעירים של מ.ס אשדוד שאמורים לתת את הטון העונה, אבל שוכחים כנראה שלידם יש את מי שכולם אומרים שהוא המנהיג של הקבוצה. "מי שטוען שמשה לא המנהיג של אשדוד פשוט עושה לו עוול", אומרים בקבוצה. אוחיון שמתחיל את השנה השנייה שלו באשדוד בתור קפטן (נבחר שוב על ידי גרגורי) יודע שמנהיגות זה דבר שלוקחים והוא מתכוון לקחת

הרבה טענות "זכה" לקבל משה אוחיון בעיקר בחצי השני של העונה שעברה, על זה שאולי הוא לא מנהיג, לא ממש מוביל ובעיקר לא מצליח להיכנס לנעליים של שחקן מוביל לבד. מבחינת העובדות הרי ברור שזה לא נכון, אוחיון גם בעונה לכאורה פחות טובה שלו סיים אותה עם 6 בישולים ו- 4 שערים. לגבי טענות המנהיגות אמר לא אחת אוחיון, "אז אומרים אז מה אני יודע מה אני שווה", והאמת הוא שווה הרבה. אוחיון הוא מסוג השחקנים שהם מנהיגים שקטים, כאלה שאולי לא תראו מניפים ידיים או צועקים אבל מחברים קבוצה יחד. "משה הוא לא המנהיג של הפוזה, אלא המנהיג האמיתי", אומר דן ולנסי. "אני יודע שלהרבה בעיר קשה לקבל  את זה ששחקן שנראה להם שהוא המנהיג לא צועק, מקלל וכדומה, אבל משה מחבר את הקבוצה לפן הקבוצתי הרבה יותר מאשר שחקנים אחרים". מסיים ולנסי. וזה לא מתחיל ונגמר רק במגרש אלא גם מחוצה לו, בכל מה שקשור להתנהלות, חיים ספורטיביים ויחס למקצוע. כמה שחקנים במעמד של אוחיון אתם מכירים שהיו מגיעים במהלך חודש יוני בכדי להתאמן עם השחקנים הצעירים בחדר כושר במקום ללכת לים, זו מנהיגות שלשמש דוגמא ואין טוב ממנה.

מנהיג דואג לעצמו או לקבוצה

באשדוד מדברים הרבה בשנה האחרונה על מושגים כמו זהות, שינוי תפיסה וכדומה. מצד  אחד בקבוצה וגם בעיר היו רגילים שהמנהיג של הקבוצה הוא גם הכוכב שלה ובעיקר זה שקוצר את כל התהילה, אבל בקבוצה ששמה לה למטרה ששחקנים כמו עידן שדה, ניר ביטון, מתן אוחיון, עידן ציון וצ'קול התפתחו חייבת שהשחקן המרכזי ייתן להם לפרוח. "רק משה יכול לאפשר לאמיר לביא לפרוח ולהיות אמיר לביא בצורה הכי טבעית שאפשר. הוא מסוג המנהיגים שיגיד לו אני מאחורה וקדימה ולא בוא אחריי, ותתחבא מאחורי התהילה שלי", אומר ולנסי. מנהיגות זה עניין של טבע, הוא שיש לך את זה או שאין לך את זה, הבעיה שבאשדוד רוב השנים מדדו את זה בצורה לא נכונה, תמיד המנהיגים באשדוד היו אלה שמבשלים וכובשים הכי הרבה, אבל המבחן של מנהיג אמיתי נמדד במהלך העונה דווקא ברגעים היותר קשים, לא חוכמה להיות מנהיג שהקבוצה מצליחה או שבדיוק המצלמה תפסה אותך באיזה פוזה של ליטוף לשחקן צעיר. אחד המדדים שבאשדוד בחנו את המנהיגות של משה באשדוד היא פרגון להצלחה, באשדוד ניסו לחולל בעונה הנוכחית תמורה מסוימת שבה הקבוצה תעבור מקבוצה שמסיימת משחקים ב- 3-3 ומענגת את הקהל לקבוצה שמשחקת עבור תוצאה ובעיקר כמו יחידה אחת והשינוי הזה הוא לא קל, לא פשוט ובעיקר לא ממש נעים לעין ומי "שחטף" את רוב הביקורות במהלך העונה היו אותם שחקנים בכירים כמו משה אוחיון, אבל כאן בדיוק נמדדים מנהיגים, משה החליט "שהאחריות" לשינוי תהיה על כתפיו ובזה בדיוק נמדד מנהיג. מעבר לכך, אם תשאלו את ניר ביטון כמה שחקנים יתקשרו בכדי לאחל לו מזל טוב על הזימון לנבחרת הוא יגיד שכל הקבוצה (מה שנכון), אבל עוד הוא יגיד שהטלפון הראשון היה של הקפטן שלו, זה אחרת לשחקן צעיר שהקפטן שלך מתקשר אלייך באופן רשמי בכדי לברך אותך וזה לא צעד של מה בכך.

סמל של משחק קבוצתי

אם רוצים לקבל עוד אומדן על המנהיגות של משה, נחזור לשבוע שעבר, הקבוצה הבוגרת מינוס הסגל הבכיר משחקת מול קבוצת הנוער. לכאורה משחק שלא אמור לעניין אף אחד מכמה עיתונאים והצוות המקצועי, אך בשלהי המחצית הראשונה מגיע למשחק משה אוחיון בלבוש אזרחי יחד עם רחמים צ'קול ועידן ציון מתיישב על כיזסא בצד המגרש ומסתכל. כמה שחקנים בכירים אתם מכירים שמגיעים על חשבון הזמן הפנוי שלהם ואחרי אימון בוקר מפרך (היינו עדים) בכדי להראות נוכחות ובעיקר לשמש דוגמא עבור השחקנים הצעירים. תחשבו על שחקן צעיר שעלה רק העונה לנוער, או אפילו על אחד כמו עידן תיון או רחמים צ'קול שבאים אחרי הקפטן שלהם לצפות במשחק זניח לכאורה, זה מגביר את המחויבות ובעיקר מגבש את הקבוצה והשחקנים סביב המטרה וסביב הקפטן. לא ראינו באותו משחק אף שחקן אחר של הקבוצה (אין כאן ביקורת) והנוכחות של משה בהחלט היוותה סוג מסוים של משב רוח מרענן. "משה הוא הסמל למשחק קבוצתי, היום אנחנו הולכים ורואים איך כדורגל הפך למשחק של קבוצה לכל דבר, אם פעם עוד היו חושבים ששחקן כזה או אחר יכול לשנות, היום כבר הגיעו להכרה שרק הקבוצה מנצחת ולכאורה במונדיאל זכתה הנבחרת הכי קבוצתית שיש", אומר ולנסי. אוחיון הוא הסמל של משחק קבוצתי, הוא מסמל אולי יותר מכל את השינוי שמתחולל במ.ס אשדוד בשנה האחרונה. "אני שמעתי את הביקורות שקיבל אוחיון במהלך העונה על המשחק שלו, אבל זה רק בגלל שאנשים לא מבינים, במהלך החצי השני של העונה קבוצות כבר הכירו את אשדוד ופשוט שמו שחקן שאמור למנוע ממשה לנהל את המשחק ולהניע את הכדור, עד אז משה היה ציר תנועה עיקרי במשחק של אשדוד, הוא היה נוגע כ- 70 בממוצע בכדור באשדוד (הכי הרבה בקבוצה) ובאחוזי דיוק גבוהים, כל קבוצה שרצתה לנצח את אשדוד הייתה צריכה לפרק את הציר הזה שנקרא משה אוחיון, אבל אף אחד לא ממש שם לב לזה והכי קל זה לבקר". אומר ולנסי. היכולת של משה במהלך העונה להכיל את כל הביקורת עליו ולרכז את המתח והלחץ אליו היא מה שאפשרה לשחקנים האחרים לפרוח, אם זה לא מנהיגות אני לא יודע מה זה מנהיגות" מסיים ולנסי.

מנהיג זה לא זה שצועק

לאוהד הממוצע עולה כנראה תמונה מסוימת שאומרים לו מנהיג של קבוצה, חלק יגידו פויל, חלק ראול, אולי אפילו שארס במכבי, כלומר שחקנים שהם סמלים מצד אחד וכאלה שצועקים בחדר ההלבשה על שחקנים, וכדומה. ולנסי צוחק שאני נוגע בנקודה הזו: "קודם כל משה מאד פעיל בחדר הלבשה, אבל זו שטות לשפוט שחקן על פי מי שמדבר בחדר ההלבשה, כי אם ניקח את חדר ההלבשה, אז על פי העיקרון הזה יש רק מנהיג בנבחרת וזה אותו שחקן שמדבר בחדר ההלבשה, עכשיו אני שואל אותך, פויל מדבר בהפסקה? ומה עם קאסיס, או צ'אבי אלונסו, או צ'אבי, אז מי בדיוק המנהיג בחדר ההלבשה שם? אז גם באשדוד זה יכול להיות קינג שבמשחק אחד יצעק וידבר, או גונזלס, או שריקי וכמובן גם משה, אבל בשורה התחתונה מנהיגות נמדדת על בסיס עונה, יש מנהיגים שהם יותר "ווקלאים" (קולניים) ויש מנהיגים שקטים, אבל המנהיגים הטובים הם אלה שעושים את אלה שסביבם יותר טובים ושמים את הקבוצה במרכז ולא את עצמם". דיברנו מקודם על הדמות של המודל לחיקוי על העובדה שברגע שמשה משמש דוגמא אישית זהנ מדביק את כל השחקנים, הרי טוב מראה עיניים מכל דבר אחר וברגע ששחקנים רואים את השחקן הבכיר בקבוצה מדגים איך עושים מה וכמה זה בהחלט משנה את הגישה של כל הקבוצה והשחקנים. אי אפשר גם להתחמק מהשוואה שהייתה בעיקר בתחילת העונה בין משה אוחיון לדוד רביבו, אוחיון כלך הזמן טען שאין מה להשוות והם שחקנים שונים, הוא לא אהב להתעסק בזה ובצדק. "תפסיקו כבר להשוות בינינו, זה לא הוגן ולא בסדר, כבודו במקומו מונח" הוא אמר לא פעם במהלך העונה. והאמת? כל מי שדיברנו איתו טוען שמעבר למנהיגות השונה מדובר בשני שחקנים שונים, רביבו הוא יותר שחקן התקפה שחושב על הפס לגול וסוג של שחקן "שרוצה את התהילה לעצמו" אם היא משתלבת עם הצלחת הקבוצה אז עוד יותר טוב, אוחיון הוא יותר השחקן שייתן את הפס לפס שייתן את הגול, מעין "היה מעורב בשער כזה", אבל מעל לכול מדובר בשני שחקנים שונים באופי. רק לפני שנתיים היו באשדוד שמחים אחרי 3-3 ביתי עם נתניה שגם לדוד יש שער, גם לשריקי יש שער וגם למקרייב יש שער והכוכבים מרוצים, אבל מה זה נתן לקבוצה? לא הרבה. אז עכשיו אולי אשדוד "פחות יפה" אבל לפחות מביאה תוצאות. העונה הזו בהתחשב בסגל ובציפיות בתחילת העונה היא אחת מהעונות הטובות בהיסטוריה, למעט אולי אותה עונה שהקבוצה הגיעה לאירופה. אם מסתכלים אגב על שתי העונות המשותף להם, בשניהם היה אוחיון שחקן מרכזי באשדוד.

כבוד לא מבקשים כבוד מקבלים

"הוא לא דורש כבוד, כי כבוד אמיתי מגיע שלא דורשים אותו שמקבלים אותו בצורה אמתית מהאנשים שמקיפים אותך, זה המדד לכבוד אמיתי", אומר ולנסי. ואוחיון כך מסתבר מקבל כבוד מהשחקנים והקבוצה. "היה כיף לראות איך בתחילת העונה, אוחיון היה ראשון כמעט בכל מבדקי הכושר ואיך כל הצעירים בקבוצה פשוט הסתכלו עליו בהערצה", אומר ולנסי. כל מי שטוען כאילו לאשדוד אין מנהיג, כנראה שלא ממש מבין על מה הוא מדבר, לאשדוד יש מנהיג זה שאולי לאנשים כאלה או אחרים הוא לא מספיק טוב, זה כבר עניין שלהם, אבל באשדוד סימנו כבר עונה שנייה שאוחיון הוא המנהיג של הקבוצה, המפתחות אצלו, מקל הניווט אצלו בתקווה שמשה רבנו יוביל אותנו לארץ המובטחת, או אולי בדומה או שונה למשה רבנו, גם משה שלנו יזכה להערכה רק כאשר הוא כבר לא יהיה בקבוצה.