13 שנה אחרי אותו צמד בליגת האלופות מול איאקס, ברוך דגו (35) סוגר מעגל בעירוני אשדוד מליגה ב', פותח פצעים ישנים, מפרגן לאח מסאי ואפילו כותב ספר: "פרישה? כל עוד הגוף מאפשר לי אמשיך לשחק".

דגו סוגר העונה מעגל בקבוצה שבה החל את הקריירה – מכבי עירוני אשדוד מליגה ב'. 

גם בגיל 35, דגו לא שכח לשחק כדורגל. הוא הספיק להבקיע לא פחות מתשעה שערים מתחילת העונה – ארבעה בליגה וחמישה בגביע – ומוליך את הצהובים למקום הראשון במחוז דרום ב', שתי נקודות יותר מהיריבה העירונית, אדומים אשדוד.

בין לבין הוא כותב אוטוביוגרפיה ומדבר על היום שבו בעט בפעם הראשונה בכדור בגיל 8 במרכז הקליטה בבאר־שבע, דרך הקריאות הגזעניות שספג מאוהדים – ועד רגעי השיא במכבי ת"א. 

ברוך דגו, איך הגעת לליגה ב'? 

"יש הפתעות בחיים. קיבלתי את ההחלטה אחרי מחשבות רבות. אני נהנה, טוב לי, למרות שמנטלית הייתי צריך להכין את עצמי בצורה חזקה, גם בגלל המצב בחלק מהמגרשים. אני מופתע לטובה, ציפיתי לליגה יותר חלשה.

אדומים אשדוד היא היריבה העיקרית שלנו, וזה עושה אש, כי יש פתאום שתי קבוצות בעיר ורואים הרבה קהל. יהיה קרב צמוד עד הסוף". 

חושב על פרישה? 

"כל עוד הגוף מאפשר לי - אמשיך לשחק". 

נכנסת לטרנד של כדורגלנים שכותבים אוטוביוגרפיה. מאיפה זה בא? 

"המטרה היא לכתוב ספר על הרגעים הטובים והקשים, בעיקר כדי שילדים שחולמים בגדול יקראו, ילמדו ויפנימו. אם הם יקחו דבר אחד או שניים מהספר – זה יעשה אותי מאוד גאה. בעזרת השם, הספר יצא לאור בעוד שנה". 

תן דוגמה לנושא מהספר? 

"כתבתי על ההתפתחות שלי ועל החלומות כילד. כשכל הילדים האחרים התעסקו בדברים אחרים, אני הייתי כל־כולי בכדורגל. הגעתי לארץ בגיל 8 וגרתי במרכז קליטה בבאר־שבע, שם בעטתי כדור לבטונדות.

בגיל 12 עברנו לאשדוד וגילו אותי כששיחקתי בשכונה. הייתי צועד שעה וחצי לאימונים, כשילדים אחרים היו חוזרים עם הוריהם ברכבים.

אכתוב על המשברים שעברתי כשהייתי על גג העולם במכבי ת"א ובליגת האלופות. כשאחרים חגגו בחוץ, אני חגגתי עם דמעות בפנים. אכתוב על המשפחה שלי, כולל על נושאים כואבים. זה מטען שהיה לי בלב, אני בן 36 עוד מעט, ותמיד אומרים לי שעברתי דברים שאנשים עוברים ב־50 שנה". 

בכל מקום שבו פוגשים ילד ממוצא אתיופי הוא אומר "אני רוצה להיות כמו ברוך דגו ואלי דסה". 

"זו גאווה גדולה ומשהו שמאוד מרגש אותי. פתחתי את הדרך עבור אותם צעירים, והיום אתה רואה הרבה שחקנים מהעדה מצליחים. יש להם את הביטחון – הם יוזמים לא מפחדים". 

סבלת לא מעט מגזענות בכדורגל. 

"זה לא פשוט. מי שלא חווה את זה, קל לו להגיד 'תהיה חזק, אל תשים לב'. זה כמו צביטה בלב. הרי שירתת בצבא וגדלת כמו כל ילד ישראלי אחר, ופתאום מתייחסים לצבע העור שלך.

זה כואב ופוגע. אני מקווה שימשיכו עם העונשים הכבדים כדי לעצור את התופעה. במבט לאחור, כשספגתי קללות גזעניות מצד אוהדים של מכבי ת"א, הייתי צריך לרדת מהמגרש. טעיתי כשלא עשיתי את זה". 

למרות זאת, הרגעים הגדולים בקריירה היו עם מכבי ת"א. 

"שני השערים מול 40 אלף צופים ב־1:2 הגדול על איאקס היו רגע מכונן. אחרי המשחק לא ישנתי שני לילות רצופים. חוויה מטורפת לצד רגעים קצת כואבים שהיו לי בלב". 

מי המאמנים שהשפיעו על הקריירה שלך? 

"ניר לוין, שאיתו התחלתי את הקריירה באשדוד ובזכותו הגעתי למכבי ת"א. אחר כך ניר קלינגר, שאימן את מכבי ת"א בליגת האלופות". 

מי צריך לאמן את הנבחרת לדעתך? 

"הייתי נותן את המפתחות לברק בכר או לקלינגר". 

מה נאחל לך? 

"בריאות ושמחה, כל השאר בונוס. לעלות ליגה עם עירוני אשדוד תהיה סגירת מעגל, כי זה מקום שגדלתי בו ואני מאוד אוהב אותו".