מי שעוקב באדיקות אחרי מדור הספורט כאן ב"אשדוד נט" בחודשיים האחרונים, ודאי הבחין בחוט המקשר.

כבר במחזורי הפתיחה, כשהמנועים עוד התחממו, ציין כאן מנהל האתר באחד מטוריו כי "משהו שונה קורה העונה באוויר של אצטדיון הי"א; זו לא רק טכניקה, זו קטלניות של ציידים".

ואכן, רפרוף מהיר בתוצאות האחרונות של הקבוצה, מאז אותה מעידה לא צפויה בעפולה, מראה ההתקפה של מ.ס אשדוד היא כרגע הדבר הכי חם, תוסס וחסר רחמים בליגה הלאומית, אולי אפילו בכדורגל הישראלי בכלל.

כדורגל, אמר פעם גארי ליניקר, משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים. הגרסה המקומית והמעודכנת קובעת: כדורגל משחקים 90 דקות, ובסוף אשדוד עוקצת.

היכולת של הקבוצה להכריע משחקים, לעיתים גם בימים בהם הכדור מסרב לזרום בצורה חלקה במרכז השדה, היא תעודת הבגרות האמיתית של העונה.

המספרים לא משקרים

אם נצלול לסטטיסטיקה של המשחקים האחרונים (כי עם כל הכבוד לפלפולי לשון, בסוף צריך קבלות), נגלה תמונה מרשימה ששמורה בדרך כלל לקבוצות שרצות לאליפות:

ממוצע כיבושים פסיכי: כמעט 2.2 שערים למשחק. (18 שערים ב- 8 משחקים) זה לא עוד גול ממצב נייח בשיניים, אלא מכונת שערים משומנת שמייצרת איומים בלתי פוסקים

המאני טיים של הליגה: הנתון המדהים באמת הוא התזמון. למעלה מ-60% מהשערים של אשדוד בחודשיים האחרונים נכבשו ב-25 הדקות האחרונות של המשחק.

בזמן שהקבוצות היריבות נופלות מהרגליים ומחפשות בלון חמצן, השחקנים של אשדוד מעבירים להילוך חמישי. הם מריחים דם בדקות הסיום. כאן מומלץ להיכנס לכתבה הזו שסוקרת בצורה נהדרת פילוח השערים של אשדוד

יעילות קטלנית: זה לא רק הכמות, זו האיכות. על פי נתוני המנהלת, אשדוד צריכה בממוצע פחות מ-4 בעיטות למסגרת כדי למצוא את הרשת.

אין כאן החמצות מסמרות שיער מול שער ריק; כשהכדור ברחבה, החלוצים האשדודים מתנהגים כמו קילרים קרי רוח.

צבע, קצב וריקוד על הדשא

מה שמייחד את מ.ס אשדוד הנוכחית היא לא רק היעילות הסטטיסטית, אלא ה"סוואג" (Swag). השילוב בין שחקני הבית הצעירים, עם החוצפה החיובית והטכניקה בשטחים קטנים, לבין הזרים שמוסיפים פיזיות ועוצמה יוצר תמהיל שגורם להגנות יריבות להסתחרר.

באחד הטורים כאן אצלנו, תיאר זאת מנהל האתר במדויק כשכתב: "הם לא משחקים כדורגל, הם רוקדים על הדשא, וכשהם מסיימים את הריקוד השוער היריב מוציא כדור מהרשת".

החוליה הקדמית לא מחכה שהמשחק יבוא אליה, היא לוקחת אותו בכוח. יש במשחק ההתקפה האשדודי משהו מאוד ישיר, פרגמטי, אבל יחד עם זאת שופע כישרון.

הפעולות מתבצעות בנגיעה, המעברים מהגנה להתקפה חדים כמו תער, וניכר שהתיאום העיוור בין שחקני ההתקפה הוא פרי של עבודה טקטית סיזיפית באימונים.

מנעד שחקני ההכרעה שמחזיקה אשדוד בסגל הוא רחב, מאנבעזר ממאטה שמביא פיזיות וכוח, עד לנהוראי דבוש שפתח את העונה נהדר ומביא טכניקה, עורמה גם מחוץ לרחבה, לאחרונה הגיעו שביט מזל וסהר פדידה שכבר הספיקו לכבוש ומוסיפים עוד איכות, מהירות ועומק להתקפה.

נדמה שבאשדוד חשבו נוסיף עוד איכות ועוד איכות, כאשר גם במשחקים פחות טובים שלנו, מישהו מהאיכות הזו ימצא את הדרך וזה קורה. 

כשיש מאחורי ההתקפה הנהדרת של אשדוד שחקן כמו דור מיכה, כל מה שנותר לחכות זה רק לצפות ולחכות לשער.

הבנייה של אשדוד בקיץ, אחרי התיקונים האחרונים נראית כמו בינגו לסגנון המדובר ולליגה הלאומית, המון איכות התקפית, כישרון, יצירה, מהירות, טכניקה, מתוך הנחה שבסוף אשדוד תנצח בהתקפה ועד עכשיו זה קורה ובגדול.

השורה התחתונה

האתגר הגדול של מ.ס אשדוד יהיה לשמור על הקצב המסחרר הזה לאורך עונה שלמה. אבל דבר אחד בטוח לפחות על סמך החודשיים האחרונים: כל מי שמגיע לאצטדיון הי"א, או אפילו צופה בקבוצה במשחקי החוץ, יודע שהוא הולך לקבל שואו. קטלניות, רעב, ומספרים שמדברים בעד עצמם.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים פרשן בערוצי הספורט הארציים מתפעל מ"ההתקפה המפתיעה של אשדוד", פשוט תחייכו לעצמכם. אנחנו באשדוד נט כבר אמרנו לכם את זה מזמן.