פתאום זה קרה. בלי שום סימן מקדים, רמז קטן, פצפון, בלי תהליך של שיתוף - איתי, או עם איש מקצוע המתמחה בדברים מהסוג הזה. בלי שאבחין בשינוי התנהגות בבית ומחוצה לו, הולך בן אדם לישון ומחליט להחליף צד. ככה, ברגע אחד מפיל עליי פצצה. מוריד לי את השמים על הראש ומותיר אותי להתמודד עם מציאות עגומה. אמרו לי שבגיל 50 גברים עוברים משבר וכל מיני דברים מוזרים קורים להם, אבל מכאן ועד לעבור צד... הדרך מאוד ארוכה.

זה נקבע ככה, לפני הרבה מאוד שנים, נכון, זה לא כתוב בהסכם שלא עשינו לפני ששבר את הכוס על הפעם הראשונה ואמר שתדבק לשונו לחכו, אבל החוק הלא כתוב הזה הוא כמו... כמו הדיבר ה־11, שמשה לא הספיק לכתוב בלוחות הברית. אני ישנה בצד ימין של המיטה והוא, בהנחה שלא הוגלה לסלון עקב פתיחת הנגרייה בשעות הלא מקובלות - בצד שמאל.

ככה זה תמיד, מהיום שבו עברנו לישון יחד, במשך 25 שנה, בבית ומחוצה לו, אפילו באוהל. חוק. וחוק זה חוק, מי מפר חוקים באמצע הלילה של החורף הכי קר בעולם?!

אני לא בגיל לשינויים דרמטיים פורצי גבולות. "תזוז לצד שלך", אמרתי בנחמדות, כי חשבתי שאולי בטעות זלג לו האידיאלי לצד שלי. אין תגובה.

"נו", ודחפתי את כובד משקלו לצד המקורי וכובד משקלו לא זז סנטימטר, אך מתוך הפוך בקע קול שאמר: "לא זז, מה תעשי לי?". גן רותי שלום. "מי בעצם קבע שזה הצד שלך?", הוריד את השמיכה מהראש והיה לו מבט נחוש, כזה של כובש שרק מחכה לראות דגל לבן.

"אבל אני הייתי כאן קודם", ניסיתי את שיטת המזרח התיכון. "מה שחשוב זה מי כאן עכשיו, ואני כאן, ועכשיו". הוא ענה בשיטת המזרח התיכון. "אבל זה הצד שלי", כמעט בכיתי. "כל החלומות שלי כאן, הזיכרונות, הרוח מהחלון, מתג החשמל שמעל. מה נעשה עם כל הדברים שלך? השידה, הספרים, המטען של מברשת השניים? אני לא נרדמת בצד שמאל, זה עושה לי חלומות לא טובים, תופס לי את הכתף, מגביר לי את כאב הראש".

"קום כבר!", שאגתי בזמן שזה, הפולש, מסיג הגבול, הכובש, כל מילה מכובסת תתאים למעשה הנבזי הזה, עושה קולות של עמוק בחלום. "הגיע הזמן לעשות שינוי בחיים, להיפרד מהמוכר, הידוע, השגרתי, אני כבר בן 51, אם לא עכשיו אז אי מתי?".

אני רק שאלה. קטנה. צדדים של מיטות, זה תופס ברבנות?!