העולם מתחלק לשניים, לבתים שבהם הארונות מדוגמים לפי צבעים, עונות, מידות וסוג הבד (והם אף פעם לא מתבלגנים), ולבתים שבהם הארון נראה כמו אחרי פריצה של חבורת שודדים.

נכון, יש גם את אלה שבאמצע. אלה שבאמצע הם בעצם אלה שיש להם שאיפה תמידית להיות כמו אלה המדוגמים, אבל איכשהו בסוף (שהוא דיי בהתחלה) זה מגיע למצב של אלה עם חבורת השודדים.

אלה המדוגמים לא מצליחים להבין את אלה של האמצע, כי לתפיסתם אם סידרת את הארון פעם אחת, איך יוצא שהוא מתבלגן בהמשך? בכל משפחה, חברה, קבוצת ווטסאפ, יש את זאת (סליחה בנים... זה בדרך כלל זאת) שלא מבינה ושאצלה הארונות כולל המזווה נראים כאילו נלקחו מהסרט 'חיזור גורלי'.

אלה מלחיצות אותי. למה? כי אני שייכת לסוג הזה ששואף לשלמות, שכל עונה מבטיח לעצמו ולבני ביתו היקרים שהכביסה הלבנה לא תצא יותר ורודה ושהארונות יישארו מסודרים כל העונה.

יש לי כוונה. באמת. גם את הרצון לפתוח את הארון בבוקר ולראות את כל ה'אין לי מה ללבוש' הזה מסודר כמו אצל גיסתי.

כן, היא שייכת ללא מבינים ובשל כך אני מגייסת אותה בכל תחילת עונה לעושת כאן סדר.

והיא מגיעה, בהתלהבות רבה. היא מסדרת, ממיינת, מקפלת, מארגנת והכי מוזר, גם מוצאת מקום להכל.

הכל כל כך מסודר ומאורגן שאנחנו הולכים שבוע עם אותם בגדים מהחשש לנשום ליד הארון שלא יתבלגן מעצמו.

אבל אז מגיע הרגע שזהו, כבר צריך להחליף חולצה.

בהתחלה זה נעשה בזהירות ולפי הכללים של האנשים המסודרים. את החולצה התחתונה מוצאים רק אחרי שמרימים את כל הערמה. יופי.

אבל מהר מאוד השיטה המעייפת הזו ממצה את עצמה, בעיקר בימים של לחץ בבוקר שבהם שולפים ואת כל מה שנפל דוחסים פנימה.

או בימים האלה ממש, שרוחות של סתיו אמורות לנשוב ולא ברור טיבו של מזג האוויר אז שולפים מהמדף של המעבר או החורף איזה עליונית ודוחפים פנימה את כל מה שנפל בזמן שלא היה לכם זמן לקחת שרפרף או כיסא או סולם ולהוציא כמו בפרוטוקול של המסודרים.

וככה יוצא שבעצם זה לא אנחנו אשמים, זה הזמן, העונה הלא הברורה, היותר מדי בגדים בארון, הבית הקטן, זה שאין לנו עוזרת, מקפלת וכובסת.

אנחנו רק עברנו, במקרה, בסביבה. כל חטאנו היה בזה שחשקה נפשנו ללבוש בגד הולם ליום עבודה.