אחד הדברים הטובים ביותר בפיסת החיים הנקודתית בה את רווקה וגרה לבד, היא היכולת הקסומה והבלתי מנוצחת לא לתת דין וחשבון לאף אחד.

להסתובב בבית עם פריט לבוש אחד (בקיץ בלבד), להשאיר כוסות בכיור משלשום, צלחות מלפני שבוע, סלון שלא טיאטאתי אולי חודש, מצעים שלא החלפתי שבועיים, ושלא נדבר על הלק שמתקלף, הקצוות היבשים שלא ראו ספר כבר חודשים ובכלל – היעדר הצורך לדאוג לתחזוקת הבית והעצמיות שלך, כי אין למי לתת דין וחשבון, מי רואה אותי? זה כיף ונחמד עד שחלאס. זה לא כיף ולא נחמד והאמת שאני כבר מתה ללק חדש. מתה.

אז הארון על הספה, אני ישנה עם חצי פיג'מה כי אלוהים יודע איפה החצי השני, התריסים פתוחים תמיד כי הם תקועים ולא טרחתי לסדר אותם - מה שבטח משמח את השכנים, והחיים... החיים בבלאגן אחד גדול.

אז לכבוד השנה החדשה הבטחתי לעצמי לא להבטיח לעצמי הבטחות שווא שגם אני וגם עצמי יודעות שלא נקיים אף אחת מהן, ולא לצאת בהצהרות גרנדיוזיות של "השנה אני אשמור על בית מסודר" או "השנה אני אשלם חשבונות בזמן ואתייק אותם בקלסר המיוחד שקניתי כי אחרת איזה תירוץ היה לי לקנות כל כך הרבה מוצרי חזרה לבית ספר?" והגדולה מכולן: "השנה אמצא אהבה" או בגרסה היותר מוטיבציונית שלה "השנה באמת אעשה משהו כדי למצוא אהבה. למה? כי צריך. אבל את רוצה? לא יודעת".

אני אשתדל להחזיק בדעה הרווחת לפיה יש להחליף מצעים כל שבוע, לא כל שכן לנקות את הבית משל פסח מתקרב בצעדי ענק כל סוף שבוע, לעטות על עצמי יותר מפיסת לבוש אחת במיוחד כשדופקים בדלת ובעיקר, להתאמץ. באמת להתאמץ כי אם זה מה שאני רוצה – וואלה, שווה ללכת על זה, גם אם זה אומר לתת דין וחשבון על צורת חיי לאדם אחר שחולק איתי דירה ולב. הכל תלוי באם אני באמת רוצה ויותר מזה – אם באמת יש לי כוח לקבוע תור לקוסמטיקאית.

אז אני מבטיחה לא להבטיח, אבל כן מבטיחה לקיים סטטוס קוו מאושר אך נתון לשינויים. אין לי שום בעיה להכיר בשינוי של רצונות, להפך – זה מבורך. אני מכירה ברגשות השנויים במחלוקת האלו ומקבלת אותם, בהדלקה ובכיבוי של הרצונות – הן לזוגיות והן לסדר מופתי בארון הבגדים (אמן), ורק יכולה לעשות את ההכי טוב שלי כדי להבטיח לעצמי שנה שבה באמת אעשה את מה שחשוב, אוניברסלית, לא רק לי, ואשטוף כלים בזמן. מיד אחרי השימוש. כן.

זה לא יקרה אף פעם, אבל אומרים שלכל סיר יש מכסה, לא?

לעמוד הפייסבוק של גל יונה, וגם לבלוג.