חודש שלם מתוך החופש הגדול 'הכל אני יכול' כבר מאחורינו, והנה אני מגלה שבניגוד לעבר, איכשהו, אני די נהנית ממנו. בעיקר, כי הכל אני יכולה בזמן שהם ישנים ביום וערים בלילה.

שנים של ויכוחים על שעות שינה נגמרו אי־שם בימים שהגדול הגיע לגיל ההתבגרות ולימד אותי את החיים ההפוכים. בימים ההם בזמן ההוא, היו לו, להפוך, עוד שני אחים קטנים בבית שהיה צריך לתפעל אותם בחודשיים בהם היום והלילה עדיין נהגו כמנהגם.

ואיכשהו, עם הרבה עצבים, דאגות, ויכוחים וכמה רגעים שמחים, גם הם גדלו והנה הוא, צעיר הבנים, זה שעד כה גרם לנו להרגיש צעירים לנצח, הגיע לגיל שבו זה קרה. כאילו שיש שם כפתור בגיל הזה, שבמעבר בין בית ספר יסודי לתיכון, שנלחץ והופך הכל. והנה, עכשיו גם הוא, כמו האחים שלו, ער עד שבע בבוקר וישן עד שבע בערב.

בימים הראשונים נכנסתי לחרדות ובדקתי בכל רגע אם הוא נושם. בשעות הצהריים כבר כיביתי את המזגן כדי לגרום לו להזיע ולהתעורר.

לא כי רציתי לשמוע שמשעמם לו וכדי שישאל 'מה עושים היום?', לא כי התגעגעתי להצטופף עם עוד אלף אמהות עצבניות ב'ימית 2000', אלא כי רציתי בעיקר לסרב להאמין שהתפקיד שלי כמפעילת החופש הגדול הסתיים.

כלומר, סירבתי להאמין שהזדקנתי.

אבל אחרי שהוא התעורר עצבני וישב לידי כמו זומבי ודרש כל מיני הפעלות שלא היו לי שום כוונות לממשן, כמו ללכת לסופרלנד, הפסקתי להעיר אותו. שיישן. בשינה גדלים והוא בגיל ההתבגרות. שיישן כמה שהוא רוצה.

שמתי כרית על הראש, וסתמתי את האף, כדי שלא להתגרות מהטוסטים שהוא מכין בלילה. גם התעלמתי מקולות המתבגרים בסלון ואיכשהו הצלחתי להירדם, למרות החשש שהם מתארגנים על איזה כת בפורטנייט של הסוני. ובשבע בבוקר הוא אמר לי "לילה טוב" ונרדם. כמו אחיו האמצעי, נרדם. זהו, הבית שקט.

וכאן מגיע רגע ההנאה שלי מהחופש הגדול. יום שלם. 12 שעות של שקט מוחלט, ממש כמו בימים שהייתי רווקה. בלי אמא משעמם לי, בלי אני רעב, בלי קחי אותי לים. בלי לראות יצורים מוזרים מטיילים בין החדרים ומוציאים מהפה הברות חסרות משמעות.

יום שלם, אני ואני ועוד קצת ממני, אוכלת ארוחת בוקר. לבד. אוכלת צהריים. לבד. יוצאת לפגישה בלי למהר לחזור, בלי רגשות אשם, שהנה שרפתי להם עוד יום בחופש הגדול.

גם הקפאתי את הבית, שחלילה לא יתעוררו פתאום בשתיים או בשלוש.

אני פוגשת אותם בערב, כשהם מתעוררים ליום חדש, כשאני כבר עייפה ומותשת מיום עבודה, ואומרת להם היי וביי, ותהיו בשקט, אני ואבא עייפים. על הדרך, גיליתי שהם גם מסתדרים, בלי מריבות ובלי צעקות, כי בכל זאת אמא ואבא ישנים.

בלילה הכל סגור, אי־אפשר לקחת אותם לשום מקום ושלא לדבר על הכסף שזה חוסך.

האינטראקציה שלנו מסתכמת בכמה משפטים, מה שמטבע הדברים מקטין את הסיכוי למריבות.

הנה, עלינו על הפטנט: צמצום במפגשים חוסך רעש. סטארט־אפ לשלום בית בין הורים לילדים.

ואני שואלת, למה רק חודשיים בשנה?