מבלי שתכננתי, בלי שחשבתי על זה ובטח בלי ששמתי לב, זה נפלט לי. אמרתי ״לא״ מוחלט, לא שקלתי בכלל את האופציה, לא עצרתי לרגע לחשוב אולי כן, לא ייחסתי לזה חשיבות.

אחר כך זה הכה בי. שחזרתי מילה במילה מתוך המשפט הקצר הזה וזה התחיל לפעפע בתוכי. ״אולי תתנילזה הזדמנות?״ ״למה לא בעצם״ ״מה ההבדל?״ ושאר תהיות קיומיות חשובות ביותר שלחלוטין נועדו למלא לי את חלל הקשב והריכוז שמאוכלס באלפי דברים אחרים גם ככה.

״24״ הוא אמר. בפועל, מה שאני שמעתי היה ״לא בשבילך״.

למוח שלי היה ברור מאוד למה לא וכמה צידוקים יש לי (ולו) בשביל זה, כי ביני ובינו ובעיקר בין עצמנו אנחנו יודעים לספק הסברים הגיוניים, אבל מה קורה כשאני צריכה להוציא את ההסבר הזה החוצה ולשוות לו מראה...הגיוני?הותקלתי. הותקלנו, אם אני כוללת גם אותו בעסקה. ״למה לא 24?״, נשאלה השאלה. ניסיתי לקנות לי עוד זמן עם מחוות פנים וחיוכים ביישניים, ואז לבשתי את ארשת האדם הבוגר שאני רוצה להיות, והוצאתי את התותחים הכבדים: "מה זאת אומרת, כי אני בטח ארצה ילדים מתישהו, ולא ארצה להפיל את זה על ילד בן 24". הנה זה. זה יצא. זה בחוץ ואני אמורה להתמודד עם האמת הקטנה והאולי מזיקה הזו בתוך סיטואציה מוזרה בהחלט, בלי שאני באמת מאמינה לה.

זו לא האמת שלי. האמת היא הקיבעון. כמו כולם. כמו שצריך. לא לחרוג מהסטטוס קוו. הילדים הם לא באמת האישיו (סליחה אבא, אבל עדיין לא), אולי הקנאה. הקנאה בגיל הצעיר הזה שעוד יכול להרשות לעצמו לעשות כל דבר ולפנטז על הכל, להתייחס לאהבה כאילו היא עוד אחד מאלפי הרגשות שאנו חווים ביום ולא כאובייקט הרה גורל שיש להשיגו בכל מחיר.

כאילו אין לה גבולות, אין לה חוקים, אין סכנה להיפגע, אין סכנה של בזבוז משאבים. ההרשאה העצמית הזו להתאהב, להיסחף, לא לשים לב לדברים ההו כה חשובים כמו גיל, למשל, נדמית לי כאפשרות לחיים כל כך חופשיים שאני כמעט ולא מצליחה לקבל אותה על הדעת ולגרום לה להישאר שם, ולא בגלל אני רעה או חושבת ככה, אלא בגלל שאני – בעוונותיי – מקובעת.

עכשיו, זה לא שאני בת 80, אבל הגיל המנטלי שלי הוא 101. אני קודם כל מתנגדת, קודם כל שוללת, כי "כן" תמיד אפשר לומר, אבל להתחרט לפעמים קשה. אפילו פוגע, ואני האחרונה שתרצה לפגוע בילדים בני 24 (או בכל גיל).

הוא יכול להיות שונה ממני לחלוטין, אבל הוא צריך להיות בגילי. אין לי הסבר לזה, בטח לא אחד הגיוני, אבל זה משהו שמעולם לא התערער עד הרגע המדובר כאן למעלה, ועכשיו והוא מגיע לבחינה מחודשת במועצת הדין החשובה ביותר – המוח שלי. בכל מקרה שלא יהיה, אני והילדים העתידיים שלי לא נרצה לעכב את החתן המדובר (ואת אב השנה), ולא באמת אכפת לנו בן כמה הוא, כל עוד אני נראית הצעירה מבינינו.