ביום ראשון האחרון מצאתי את עצמי הולכת ברחובות מדריד בשעות הערב ולא מבינה איפה אני. הכל הזכיר לי את תל אביב, לשלילה ולחיוב, ולא מצאתי שום דבר מיוחד מלבד כמויות של סנגריה ושפה מתגלגלת שתמיד חיבבתי.

ביום השני לשיטוטים שלי כבר התחלתי להבין. כל העניין של העיר הזו הוא הסיפור שרוקמים סביבה. בראש, בלב - זה לא באמת משנה איפה, העיקר שמאמינים לו.

אני אני מטיילת לי ברחובות הציוריים בלי תחושת זמן או רעב או קיום - רק אופוריה - ומשתעשעת ברעיון של חיים וזוגיות בתוך הקסם העירוני שלה, כי צריך להיות עיוור מוחלט כדי לא לשים לב שכל מהותה היא זוגות מאוהבים, וגם על הציניקן הגדול ביותר מנה גדושה של אהבה - מלוקקת ככל שתהיה - משפיעה. ועוד איך משפיעה.

אז אני מספרת לעצמי סיפור ובונה בתוכו חיים בכאילו: משוטטת בין רחובות קטנטנים ונסתרים ובוררת חתנים פוטנציאלים. יש המון מהם והמגוון הזה מבלבל. סורקת בניינים עתיקים, עוצרי נשימה ומעוררי השתאות אדריכלית למרות שכל נסיון העיצוב שלי התחיל ונגמר בלגו, ותוהה לעצמי בחצי חיוך חצי בעתה "מה אם?". האם הדירה הזו בבניין הזה ראויה למגורים? האם נצליח לגור פה, אני ואתה שעוד לא יודע שאתה אתה, זה שנבחר לחיות איתי את סיפור האהבה של החיים בכאילו האלה? האם השכנים נחמדים מספיק כדי להלוות לי כוס חלב כשאצטרך גם אם אני לא ממש יודעת את השפה ומשלימה משפטים בספרדית לאט יותר משאני אופה עוגות?

"מה יש לי להפסיד?" אני חושבת לעצמי בקול ובלב - אם זה יהדהד בשני המקומות אולי זה יעשה משהו, ייצור איזה אפקט שיניע אותי לפעולה כלשהי, ישנה משהו. ישנה אותי.

"אין לי מחוייבויות", אני ממשיכה. אני יכולה רק להרוויח: מדינה אחרת, אווירה אחרת, זוגיות אחרת. אני איפרד יפה מהמשפחה שלי, מהכלבה האהובה שלי ואמשיך לחיי זוגיות מושלמים עם אלחנדרו או אלפונסו. נגור בבניין היפה הזה שראיתי בהמשך הרחוב, בדירה הראויה שמצאתי עם השכנים הסופר אדיבים שלא רק הלוו לי כוס חלב אלא אפו לי עוגה שלמה ואפילו הבטיחו ללמד אותי איך גורמים לפלא הפחמימתי הזה לקרות, וככה אחיה את חיי. את חיינו.

"אין לנו מחוייבות", אני אגיד לאלחנדרו או אלפונסו, ואזהיר אותו בלי מילים ובלי תנועות חדות שאני תכף בורחת לסיפור אחר, אז שלא יבנה על זה. במדינה אחרת, בעיר אחרת, בדירה אחרת - כל מה שינטרל את הגעגוע ויוכל לרקום לי סיפור אחר, אגדה אחרת, מציאות אחרת.

אין לי מה להפסיד. ואולי אלחנדרו - שהוא בכלל אלפונסו - יחזיר לי קצת שקט ללב, מי יודע. בינתיים אני מזמינה כרטיס נוסף לחלום אחר, כי מי ידאג לחיי הזוגיות שלי אם לא אני?

לעמוד הפייסבוק של גל יונה, וגם לבלוג.