בחופש הגדול בין כיתה ד' ל־ה' אמא הסכימה שאלך ל'חוג בבני עקיבא'. "גם אני רוצה לעשות כזה", הסברתי לה והצבעתי על פלטת עץ עם מסמרים, שדרכם מעבירים חוטים ויוצאת תמונה של ארנב. שושנה, החברה הפרסייה שלי מהבניין ממול, אמרה שכזה עושים רק בבני עקיבא.

אמא אמרה שהיא לא מבינה למה מכל המקומות בעולם אני צריכה ללכת לבני עקיבא ושאבא יכול לבנות לי כזה בשתי דקות בנגרייה. אחרי שסיימה להציג את כל הטיעונים המורכבים שלה, היא הסכימה.

ואכן, בחופש הגדול בין כיתה ד' ל־ה' הלכתי עם שושנה לחוג חוטים בבני עקיבא, וגיליתי שבני עקיבא זו בכלל תנועת נוער, ולא חוג. לבשתי חצאית ארוכה וחולצה לבנה והרגשתי חגיגית והכי מיוחדת בעולם.

באולם הגדול ישבו מלא בנות והייתה שם מדריכה עם צמות שחורות ועיניים בורקות, שאמרה שזה משמח אותה שבאתי. האמנתי לה שהיא שמחה, כי גם הקול שלה היה מאוד שמח. בהמשך היא אמרה לי לשבת ליד שושנה וחילקה לכולנו סידורים, והבנות מסביבי הביטו בהם ומלמלו.

גם אני פתחתי, אבל סתם באיזה עמוד וניסיתי לקרוא כמותן, וכל המילים התחברו לי לפסים שחורים. המדריכה עם הצמות הסבירה לי שעכשיו מתפללים ורק אחר כך מתחילה הפעולה, וגם הראתה לי בשמחה את העמוד הנכון שבדיוק קוראים בתפילה.

בעמוד הנכון היו המון מילים שנראו כמו המילים בעמוד הלא נכון ועשיתי את עצמי קוראת אותן, ובעיקר הסתכלתי על שושנה והחברות שלה שקראו מהר וקמו והזיזו את הגוף בתנועות מושלמות ואחידות. גם אני רציתי לדעת איך הן עושות את התנועות האלה עם הברכיים, שנראו לי כמו ריקוד.

קמתי וניסיתי אבל זה יצא לי עקום. המדרכה עם הצמות חייכה ואמרה לי שלאט־לאט גם אני אלמד איך עושים את זה נכון, ושעכשיו מותר לי  רק להתבונן. 

ככה היא אמרה, להתבונן. אז התבוננתי בברכיים של שושנה וגיליתי שהן עקומות. אחר כך כולן הלכו לשטוף ידיים ומישהי דיברה על איזה משהו שנורא שעמם אותי, אבל עשיתי את הפרצוף המתעניין שלי, וחיכיתי כבר לעשות את עבודת היצירה שלשמה באתי עם החוטים והמסמרים.

אחרי הדיבורים היא חילקה לכולן את הפלטות והן המשיכו לעשות את החוטים מאיפה שהפסיקו בפעם שעברה. וחיכיתי שהיא תביא לי גם, אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לתת לי כי עדיין לא נרשמתי לבני עקיבא, אז ישבתי והתבוננתי על הידיים של שושנה שטוו את החוטים בין המסמרים, וחשבתי שיש לה גם אצבעות עקומות.

אבל כל הדברים העקומים האלה לא הפריעו לה להזיז את האצבעות כמו את הברכיים שלה בקצב הכי הנכון.

ואז חשבתי כילדה שזה לא בשבילי להיות בבני עקיבא, אז אמרתי למדריכה שאני עכשיו רוצה הביתה. והמדריכה אמרה שהפעולה עוד לא נגמרה ושאלה אם בא לי לצייר. לי אף פעם לא בא לצייר, אז שאלתי איפה השירותים וירדתי למטה ופתחתי את השער והלכתי הביתה לפני שנגמרה הפעולה. 

בחופש הגדול שבין כיתה ד' ל־ה' לא נרשמתי לחוג של החוטים, אבל אמרתי לליאור כהן, שהיה הכדורגלן הכי טוב בכיתה, שאני מסכימה להיות חברה שלו. והיינו לימור וליאור.