חוק מספר אחת בבית הספר לבודהיזם מדבר עללחיות את הרגע. כל התורה מושתתת על העיקרון הפשוט אך הכל כך מורכב הזה, שטומן בחובו יכולת להכיל גם מה שלא מוצא חן בעינינו ואולי אפילו ליהנות מזה, או לפחות לנסות.

ככה בדיוק אני מתייחסת לרווקות שלי: מצב נתון, קיים, לא משהו שאפשר להתעלם ממנו – על אחת כמה וכמה אם יש אבא עירקי בתמונה – והאמת? לא משהו שבוער לי לשנות כרגע. אז אני גל, בת 29, חיה בתל אביב וחולמת על מושב פסטורלי עם הרבה דשא בעיניים ובכפות הרגליים, משתדלת לחגוג את מה שיש לי כרגע ובין היתר גם רווקה.

שנים של גלילת הפיד בפייסבוק משל היה יצירת מופת ספרותית שרק בשל טעות אנוש לא זכתה בפרס נובל, גרמו לי לפתח עור של פיל אל מול כל אותן הצעות הנישואין שצצות כמו פטריות אחרי גשם של חופשות זוגיות בחו"ל. כן, זה נחמד. זה אפילו מרגש ואני אפילו דומעת בחופות, בחיי, אבל אני גם יודעת שאחרי החתונה אני חוזרת הביתה (במקרה הטוב), לשקט שלי ולזמן שלי, לממלכה שלי, לחופש שלי. תקראו לזה פחד ממחוייבות, תגידו שלא התבגרתי או לא מצאתי את האחד, תמציאו לזה אלפי מינוחים ושמות ותיאוריות פסיכולוגיות - אני די אוהבת להיות רווקה. נכון לעכשיו, כמובן.

יחד עם זאת, לא אעמוד בדלת ואחסום בגופי כל פרינס צ'ארמינג שירצה לחצות את פתח הבית ולחלוק איתי חיים, שכר דירה ותורנות זבל, להפך; הוא ממש מוזמן (אתה שומע?),אבל כרגע, אם בבודהיזם עסקינן – אני מקבלת את המצב הנוכחי בחיוך ענק ובקבלה שלמה וחיה אותו. אני אפילו נהנית, רחמנא ליצלן!

איך אפשר ליהנות מזה? ובכן, בקלות. זה לא המגוון הרחב של האפשרויות שפרושות בפניי שמשמח אותי (למרות שזה בטח לא מזיק), זו לא הערגה התמידית לחופש או הרצון להתחמק מהחלטה מחייבת במי לבחור, אלא זו פשוט הקבלה המוחלטת והכנה של המציאות הנוכחית שלי שגורמת לי לחיות ולחוות בתוכה ואת תוכה ולא לרדוף, לחפש, לסמן וי על שלל דייטים מאפליקציות היכרות למיניהן שלמען האמת מעולם לא התחברתי אליהן, לא פיזית ולא מנטלית, אני פשוט לא הטיפוס.

שלא יהיה ספק – אני בעד כל העניין, ולמי שזה עובד אז זה עובד וזה אחלה, אפילו שמעתי על כמה חתונות פלוס ילדים גינה וכלב שיצאו מכל העסק הזה, אבל אני תמיד חשבתי, ועדיין, שאת בן זוגי לעתיד שיחיה אני אכיר פנים מול פנים, בחיים האמיתיים. בזמן שנופל לי מהיד גביע קוטג' בסופר והוא מרים אותו בנונשלנטיות ג'נטלמנית-אגבית שכזו,כשניצוצות בניחוח שום-שמיר יעופו באוויר. נחליף טלפונים ונעבור לגור יחד אחרי שלושה חודשים בדיוק, כי כשזה שזה – זה זה. אפילו הגבינה יודעת.

אבל התרחיש הזה לא באמת קורה. לא יודעת אם זה כי אני פחות קונה גבינות בזמן האחרון או שפשוט עולם האפליקציות המדומיין הפך להיות העולם האמיתי, ולבודהיסטית מנוסה כמוני זה פחות מתאים. בכל זאת, רוחניות מעל הכל. או משהו.

אז לומר שאני שלמה עם העניין הזה ולקבל אותו באהבה ובלב פתוח זו אמנם אמת בחלקה, אני לא משקרת – בטח לא לעצמי, אבל זה קצת מרגיש כמו להביט רק על חצי תמונה כדי לא לראות את החצי שני, זה שאולי יראה לי בסופו של יום שאני אולי כן רוצה, אבל מחכה לרגע, מחכה שזה יגיע לבד, מעצמו, כמו באגדה או לפחות בסופר השכונתי.

אז אני מחליטה להניח לזה ולקבל את מה שקיים, לחיות את הרגע. כשזה יגיע זה יגיע. בינתיים די נחמד לי, אני חייבת להודות, אפילו מאוד. עד הסטטוס הבא, הצעת הנישואין הבאה, מסיבת הרווקות הבאה או אפילו עד החורף הבא, שבו שמיכת פוך זוגית תחכה לאדם נוסף שייכנס אליה. בודהיזם בודהיזם, אבל גם לי לפעמים קר.

לעמוד הפייסבוק של גל יונה וגם לבלוג.