29.04.18 / 14:39
שבועות זאת הזדמנות מעולה להיזכר באחת הנשים המיוחדות בתנ"ך: רות המואביה. עקשנית, סתגלנית, נאמנה, חברה הכי טובה של חמותה והסבתא רבא של דוד המלך
פרק ראשון: רעב ומואב
בימי שפוט השופטים, בארץ ישראל התגוררה משפחה נחשבת ועשירה. הייתה זו משפחתו של אלימלך ונעמי ושני בניהם מחלון וכליון.
רעב השתרר על הארץ. אלימלך שהיה קמצן חשש כי כעת יחלו עניים להתדפק על דלתות ביתו. הוא החליט לעזוב את הארץ ועבר להתגורר במואב עד שהמצב ישתפר. כעונש על כך, זמן קצר לאחר המעבר למואב, אבימלך מת.
מחלון וכליון, שהיו מפורסמים בזכות עצמם, ניצלו את השהות במואב כדי למצוא להם זיווג. הם בחרו ברות וערפה, נסיכות-אחיות, נכדותיו של המלך המקומי עגלון2. הנישואין לא ארכו זמן רב ומחלון וכליון מתו אף הם כשהם לא מותירים אחריהם ילדים.
עשר שנים לאחר המעבר למואב מצאה את עצמה נעמי לבדה. ללא בעל, ללא בנים, מתגוררת עם שתי כלות עמן לא היה לה הרבה מן המשותף. כשהגיעו לאוזניה שמועות כי הרעב הסתיים והמצב הכלכלי בארץ השתפר, היא החליטה לשוב לארץ מולדתה.
"לכנה, שובנה אישה לבית אמה" היא אמרה לכלותיה, גם בגלל שהיא התביישה לשוב עם כלות נוכריות לארץ ישראל. כשערפה ורות התעקשו שהן רוצות לבוא עמה, היא השיבה להם בעצב: "העוד לי בנים במעיי והיו לכם לאנשים?... מר לי מאוד מכם כי יצאה בי יד ה'."
ערפה השתכנעה, נישקה את נעמי, נפרדה ממנה ושבה לבית הוריה. אבל רות, הכלה השניה, התעקשה. היא רוצה לשוב עם נעמי ולהתגייר, מוכנה לקבל על עצמה את כל המצוות כדי להצטרף לעם ישראל. גם כאשר נעמי ניסתה להניא אותה מרצונה בהסבר כי לא קל להצטרף לעם ישראל ולקיים את כל המצוות, רות התעקשה.
"אל אשר תלכי אלך!" היא הצהירה. "באשר תליני אלין! עמך עמי, ואלוקייך אלוקיי! באשר תמותי אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המות יפריד ביני ובינך."
נעמי ראתה את נחישותה של רות והניחה לה. יחדיו הן צעדו בשתיקה, עושות את דרכן לארץ ישראל.
פרק שני: הסתגלות בבית
כשהגיעו השתיים לבית לחם היו כל תושבי העיר בקצה העיירה, ליד בית העלמין המקומי. בדיוק באותו היום נערכה הלווייתה של אשתו של בועז מנהיג הדור.
התושבים הבחינו בשתי דמויות מתקרבות אל העיר, הן זיהו את נעמי אך לא הכירו את הצעירה שצעדה עמה.
"הזאת נעמי?" הם שאלו זה את זה. האם אישה זו הלבושה סמרטוטים היא נעמי שהייתה תמיד לבושה בבגדים יפהפיים? האם זוהי נעמי שהייתה רגילה לנסוע במרכבות הדורות, וכעת פוסעת יחפה? ראו כיצד היא הרזתה כל-כך מרוב רעב!"
נעמי הבחינה במבטים ובהתלחשויות. "אל תקראנה לי נעמי!" היא קראה לעבר נשות העיר. "קראנה לי מרה, כי המר לי שד-י עד מאוד. אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ה'..."
יחד עם רות, נעמי שבה אל ביתה הריק והנטוש.
פרק שלישי: מקבצת נדבות
נעמי המסכנה הייתה צריכה להתחיל מהתחלה. למזלה, הייתה זו עונת הקציר. אחת ממצוות התורה אומרת כי אם שיבולת אחת או שתיים נפלה מיד הקוצר, אסור לו להרים אותה והיא שייכת לעניים (מצווה זו נקראת 'לקט'). בעונת הקציר, בכל שדה ניתן היה למצוא קבוצת קבצנים שהתרוצצה וליקטה את אותם שיבולים.
כשהיא נוטלת יוזמה, אמרה רות לנעמי "אלכה נא השדה", אלך ללקט כמה משיבולים אלו, כדי שיהיה לנו מה לאכול.
הזדמן הדבר ורות הגיעה לחלקת השדה שהייתה שייכת לבועז, המנהיג באותם הימים. בועז היה גם קרוב משפחתה; ובדיוק באותו היום בו היא החלה ללקט את השיבולים, הגיע אלימלך לביקור.
"ה' עמכם!" קרא בועז לעבר פועליו כשנכנס אל השדה.
"יברכך ה'!" השיבו לו העובדים.
עיניו החדות של בועז הבחינו ברות. הוא הבחין במעשיה ובצניעותה והבין בעיני רוחו כי היא אישה מיוחדת.
"למי הנערה הזאת?" ביקש בועז לדעת. לאיזו משפחה היא משתייכת?
"נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב" השיב לו מנהל העבודה, כשהוא מספר לו את קורותיה של הנערה שנטשה את בית אביה כדי להצטרף לעם ישראל.
הדברים הרשימו מאוד את בועז. הוא אמר לרות להצטרף אל הנערות העובדות בשדותיו, וביקש ממנה לשוב אל השדה ולא ללכת לשדה אחר. לאחר שיחה קצרה בה היא הודתה לו מעומק לב, הוא גם הזמין אותה להצטרף לארוחת הצהריים של הקוצרים. לפועלים הוא אמר להגן עליה ולא לעשות לה כל רע.
כשהיא שבה הביתה היא סיפרה לחמותה את מה שעבר עליה. נעמי שמחה לשמוע כי רות פגשה בבועז, קרוב משפחתם, וכי הוא התייחס אליה יפה כל-כך. "ברוך הוא לה'!" היא קראה בשמחה.
את הימים הבאים העבירה רות בשדה בועז, עד שקציר החיטים והשעורים הסתיים.
פרק רביעי: מחפשת חתן
כמו כל חמות טובה, גם לנעמי היו רעיונות מבריקים. הפעם היא חשבה כיצד היא תוכל לשדך בין בועז, מנהיג הדור עתיר הנכסים, לבין כלתה רות.
קציר השעירים הסתיים, והשלב הבא היה שלב הזריה בו מפרידים בין הקליפות והגרעינים. בועז עצמו אף הוא ירד לשדה, כשהוא ישן בלילה בגורן.
"רחצי, סוכי ולבשי את בגדי השבת שלך" אמרה נעמי לכלתה, "וגשי אל הגורן בלילה, לאחר שכולם הלכו לישון. שני למרגלותיו של בועז, וכשהוא יתעורר ויראה אותך, הוא כבר יבין מה מבוקשך..."
הלילה ירד על הארץ, רות התגנבה אל הגורן ונשכבה לצידו של בועז. הכול התנהל כמתוכנן; באמצע הלילה בועז התעורר ונחרד לראות אישה זרה שוכבת לידו. "מי את"? הוא שאל. "אני רות אמתך! אנא שא אותי לאישה, כי גואל אתה!"
[בשלב זה, חשוב שנקדיש כמה מילים על נושא ה'גאולה'. התורה מציינת כי כאשר אדם מכר נכסים מסויימים, הוא יכול לשוב ולרכוש אותם לאחר-מכן. במידה והוא נפטר, קרובי משפחתו נחשבים 'גואלים' ויכולים לרכוש בחזרה את הנכס המשפחתי. בועז היה בן דודו של אלימלך וככזה היה רשאי 'לגאול' את נכסיו]
"ברוכה את לה'!" קרא בועז. "היטבת לעשות, אך לא אוכל להינשא עמך כי לחמיך, אלימלך, יש אח בשם טוב ולו יש זכות קדימה לגאול את נכסיו וגם לשאת אותך לאישה. הבה נחכה עד הבוקר ונברר האם הוא יהיה מעוניין לעשות זאת. אם לא, אגאל אותך אני."
כיצד הסכים בועז לשאת את רות המואביה לאישה, למרות שנאמר בפסוק כי אסור ליהודי להתחתן עם גרים מואביים? היה זה בגלל שהוא למד את הפסוק "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" כך: לגבר מואבי אסור לבוא בקהל ה', אך לאישה מואביה מותר.
היה זה נסיון גדול עבור בועז, ולמרות זאת הוא נשבע שלא יגע בה באותו הלילה.
לפנות בוקר הוא ביקש ממנה לשוב לביתה, לפני שאנשים יראו את האישה שבאה אל הגורן. הם נפרדו, לא לפני שהוא מעניק לה שישה שעורים, רמז לשישה בנים גדולים שעומדים לצאת מזרעה10, והיא שבה לנעמי המאושרת.
פרק חמישי: יותר טוב מטוב
עם בוקר, מיהר בועז לשער העיר. כשנפגש בדודו טוב, הוא קרא לו וביקש ממנו לשבת. לאחר-מכן הוא קרא לעשרה נכבדים, תלמידי חכמים ורבנים, וביקש מהם לשבת אף הם.
הוא פנה אל דודו:
"נעמי, גיסתך ואשת אלימלך הנפטר, מכרה את שדותיה. מכיוון שהתורה מאפשרת לקרובי המשפחה לגאול את השדה, אני מעוניין לעשות זאת, אך לך יש זכות קדימה. האם תרצה לגאול את שדותיו של אלימלך?"
הדוד, טוב, השיב בחיוב.
"אם כן" המשיך בועז, "עליך לדעת כי יחד עם השדה תצטרך לשאת לאישה ולגאול את רות, כלתו של אלימלך."
הפניה הלא צפויה גרמה לטוב לחזור בו. רות היא מואביה, ולמיטב ידיעתו אסור ליהודי להתחתן עמה. לדעתו בשל הנישואין הלא כשרים, מחלון וכליון נענשו ומתו.
"אני לא מעוניין לשאת אותה לאישה, אם תרצה גאל אתה את השדה ויחד עמה את רות" הוא אמר.
מול עיני הזקנים וקהל רב שהתאסף במקום, הם ביצעו הליך הלכתי-משפטי הנקרא 'קנין', שנערך באמצעות שליפת נעל ומסירתה לגורמים המעורבים בהליך.
"עדים אתם היום כי קניתי את אשר לאלימלך... וגם את רות המואביה... קניתי לי לאישה!"
הקהל הנרגש השיב לו באיחולים. "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל..."
לאחר החתונה המרגשת, רות נכנסה להריון וילדה בן שקיבל את השם עובד. סוף סוף נעמי, הסבתא שסבלה בחייה, יכלה לרוות נחת. למרות שעובד לא היה נכדה הביולוגי, היא גידלה אותו כאילו היה בנה.
מגילת רות מסתיימת בכמה דורות קדימה: עובד היה אביו של ישי, ולישי נולד דוד, הלא הוא דוד מלך ישראל.