היא כתבה לנו בווטסאפ שביום רביעי בשעה שמונה אנחנו מוזמנות אליה למסיבת פיג'מות. "אנחנו" זו חבורת נשים שהמכנה המשותף שלהן הוא כלבים. הכרנו בבילוי של שבת בבוקר בגינת הכלבים וטווח הגילים שלנו נע בין 30 ל-65, עובדה שלא הפריעה לאף אחת מאתנו להתלהב כמו בת 14 מרעיון מסיבת הפיג'מות שנחת עלינו בקבוצה.

הפעם האחרונה שהייתי במסיבת פיג'מות הייתה במסיבת הרווקות של דנה. עשר בנות חמושות בגוף של לפני לידה, אסופות בפיג'מות סקסיות, אלכוהול, סיגריות וריקודים סוערים עם מר שרירים שהתחפש לשוטר.

עשינו הרבה רעש עד שהשכנים הזמינו לנו משטרה אמיתית, ששלחה אותנו כל אחת לביתה ואת הכלה המיועדת לנקות את הזוהמה. מאז הכל השתנה. מסיבות הפיג'מות היחידות שאני נוכחת בהן הן של הילדים שלי, כשאני בתפקיד המארחת שמחכה שיגיע הבוקר וכולם יעופו לי מהעיניים.

"יש לך מקום?", שאלה אחת החברות, ואחרת הוסיפה ושאלה "צריך להביא שקי שינה?". בעלת האירוע מיהרה לנפץ לנו את חלום הלינה המשותפת כשהודיעה שזה לא כולל לינה – בכל זאת יש מחר עבודה, וביקשה שלא נאחר. מתרגשות ומרוגשות אנחנו מגיעות לאירוע הנוצץ, חמושות בפיג'מות שהקשר בינן לבין אופנה, סקסיות או נשיות, רחוק שנות אור ממה שנמצא בדמיון המפותח של כל גבר ממוצע.

פיג'מה בגיל שלנו היא בעצם מערכת של בגדים שלא מתקיים בה קשר בין המכנסיים לחולצה. היא קצת דהויה – כמו מצב הצבירה הכללי, יש בה פה ושם כתמים, והיא משקפת את ההבנה הברורה שבגיל שלנו מה שחשוב זו הנוחות.

במסיבה כמו במסיבה – האחת אחראית על האלכוהול, האחרת על עוגה, יש מי שהשקיעה בתותים היישר מהשדה, קצת מלוח, קצת מתוק ומה נזמין לאכול? אחרי ארבעים דקות ויכוח איזה סושי עדיף, החלטנו להזמין פיצה. בניגוד לכללי מסיבת הפיג'מות המקובלים, לא שיחקנו אמת או חובה וגם לא התווכחנו על מי תישן ליד מי.

על הדוכן עמד הצורך לצחוק ולא משנה על מה. אז התווכחנו אם סכין זה חד או חדה והזריזה מבין כולנו פסקה את הדיון המלומד בגוגל למתחילים. אחרי זה שתינו קצת אלכוהול, ירדנו על שלושה מגשי פיצה, חיסלנו עוגה שלמה והסברנו לבת השלושים למה לא כדאי לה להביא ילדים לעולם.

אחר כך שחטנו את הבעלים, ושוב הסברנו לבת השלושים שכל האהבה הזו שיש לה עכשיו בלב תעבור לה, והיא חייכה ואמרה שבחיים לא, ואנחנו חייכנו ואמרנו – בחיים אל תגידי בחיים.

בניגוד למסיבות הפיג'מות מפעם, אף שכן לא דפק בדלת וגם אף שוטר לא הגיע. ברבע לאחת עשרה התחלנו לפהק. לא כי היה לנו משעמם, כי ככה זה בשעון של הגוף. אז אספנו את כל הכלים למטבח, אמרנו יפה תודה ושחייבים לעשות את זה שוב ומיהרנו הביתה לישון. בכל זאת, יש מחר עבודה.