"אני לא מבינה", צעקתי. "מה זה?", שאגתי. "למה הארון שלך צריך להיראות ככה? למה אי אפשר להוציא חולצה בלי שחולצה אחרת תיפול עליך? למה הכל דחוס ככה?". המתבגר התורן הביט בי במבט תמה וענה "מה את לא מבינה? מיהרתי, הבגדים נפלו, אז דחפתי לארון". הגיוני. בסיסי.

מה אני לא מבינה? המשכתי לא להבין. לא כי נולדתי מקפלת בגדים מוסמכת ולא כי ארון הבגדים שלי בגיל ההתבגרות נראה אחרת, אלא כי יש לי איזו פנטזיה שהארון, שלנו ושלהם, ייראה כמו הארון של גילי, או הדר, או דורית, או כל הנשים האלו שאצלן הבגדים מחולקים לפי אגפים, צבעים ועונות. ואם מוציאים חולצה, שום פריט אחר לא זז. ואני משתדלת, כל כך משתדלת, אבל ברגע אחד הוא הופך את הכל.

אז למחרת עמדתי מול ארון הבגדים ותהיתי מה כדאי לי ללבוש. אחרי שמדדתי ופשטתי כמות נכבדת של ג'ינסים, מצאתי את המיוחל. ערמה נכבדה הצטופפה על המיטה, שאליה הצטרפה כמות נכבדת לא פחות של חולצות קצרות שאף אחת מהן לא באה לי טוב הבוקר הזה. בסוף שלפתי אחת וכל הערמה התפרקה. אז יישרתי עם היד ונזכרתי שיש מצב שבמהלך היום יהיה לי קר, אז התרוממתי למדף העליון ושלפתי משם עליונית, חצי מהמדף התפרק על הרצפה. אוף.

התכופפתי והרמתי את הבגדים שחלקם, יש לציין, למרות הנפילה, נשארו מקופלים, ודחפתי לארון. גיבשתי את כל מה שהיה על המיטה לכדי ערמה שגם אותה דחפתי פנימה. לא כי אני לא אוהבת לקפל בגדים ולסדר ארונות, אלא כי מיהרתי לאן שמיהרתי ואחרי שסגרתי את הארון בכוח חשבתי שאולי הקרדיגן לא יספיק, כי אני עתידה להגיע למקום שבו תמיד מדליקים מזגן על קור, וחשבתי שאולי אקח גם איזה סריג.

אז טיפסתי למדף היותר גבוה של הארון והתחלתי לפשפש בין הסריגים שנחתו לי על הראש, וגרמו לי להתעטש. כן, את אלה שהצלחתי להציל דחפתי פנימה. בסדר, אני אסדר, בערב, מקסימום, מחר, גג מחרתיים.

מה בוער? הבגדים לא יברחו. נגשתי לארון הנעליים וחיפשתי נעל מתאימה לעונה הלא ברורה, אז הזזתי את כל הכפכפים והסנדלים. הסניקרס נראו לי ילדותיים ועם מגפיים חם מדי, ולא מצאתי את הנעל השחורה השנייה שהיא בדיוק מתאימה למכנסיים שמתאימים לחולצה הקצרה, לקרדיגן ולסוודר. אז הפכתי את הצד של האידיאלי וגם שם לא מצאתי אותה. אבל מצאתי את הכפכף שהוא חיפש כל הקיץ והתפשרתי על זוג אחר.

זהו, אמרתי לעצמי. את מוכנה. יצאתי לדרכי, ליום עמלי. בערב הוא שאל אם אני יודעת איפה הז'קט שלו, אז אמרתי לו שנדמה לי שאצלי בארון, שיבדוק. אז הוא פתח את הארון וצעק: "אמא, אני לא מבין, למה הארון שלך צריך להיראות ככה?". מה הוא לא מבין, מלמלתי, מיהרתי וזה...