14.09.17 / 15:03
בני זוג שנפרדו לא הבינו שהם ממשיכים לחפש אחד את השני בבני זוג חדשים. מזל שהראלה הבינה לפניהם
מקרה כזה - עוד לא קרה לי. אני כבר הרבה שנים שדכנית - אבל מה שקרה לי החודש - הצליח להפתיע גם אותי.
יש לי זוג מכרים, בחור ובחורה יפים להפליא, שחיו ביחד הרבה שנים בשכונה לא רחוקה ממני. שנים התפלאתי מדוע אינם נישאים - אבל הם תמיד התחמקו מתשובה ישירה וטענו ש"טוב לנו ככה".
לפני כמה חודשים שמעתי שנפרדו. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה "חבל, הם היו כל-כך חמודים והרמוניים ביחד ונראו כל-כך אוהבים. מעניין מה קרה".
לא עברו שלושה חודשים ואני מקבלת טלפון מאותה בחורה והיא מספרת לי על הפירוד בכאב ומבקשת ממני לרשום אותה בין לקוחותיי. "אין לי זמן וכוח נפשי להתחיל לחפש בן-זוג, אני עובדת המון שעות ביום והשעון הביולוגי מתקתק. את יודעת בדיוק מה טעמי בגברים. הנה, קחי את מספר כרטיס האשראי שלי - ויאללה לעבודה!".
צחקתי ואמרתי לה שממש אין בעיה למצוא לה זיווג מאחר שהיא כל-כך מתוקה, יפה וסימפטית. היא באה אלי, נרשמה, מילאה את כל הפרטים, שלחתי את כתב ידה לניתוח גרפולוגי ומיד ניגשתי לעבודה.
הבחור הראשון שהכרתי לה היה עשיר, נאה מאוד ומעניין - אך היא טענה בפניי ש"זה לא זה, אין כימיה". הבחור השני - היה נחמד לטעמה אבל לא יותר מזה. וכך גם השלישי והרביעי. עד שיום אחד, אני שומעת צלצול בדלת, ומי מופיע? האקס של אותה בחורה.
הוא מתיישב במשרדי ומספר לי שנפרדו (ואני כביכול לא יודעת כלום), שהוא עובד המון שעות במשרד וחוזר מאוד מאוחר ואין לו אנרגיה וחשק לצאת לפאבים או להתחיל היכרויות מאכזבות בכל מיני אמצעים, ולכן הוא פונה אלי. "את מכירה אותי ויודעת בדיוק מה טעמי בנשים - אנא עזרי לי".
לאחר שסיימנו את העניינים הפורמליים של הפרטים והתשלום הוא מתאר לי את בת הזוג האידיאלית עבורו: היא צריכה להיות חיננית ומושכת, עם הרבה אנרגיות חיוביות, גוף טוב, עצמאית ולא תלותית, עם קריירה משלה, סביבות גיל 28-35, תושבת הדרום (רצוי), משפחתית וביתית.
לאחר שהלך, אני יושבת עם עצמי ליד שולחן העבודה, ולפתע עולה לי בראש תמונה של החברה שלו לשעבר: כל התכונות שהוא מחפש באישה התאימו לתיאורה אחת לאחת. צלצלתי אליה ושאלתי אותה: "מצטערת שאני חטטנית, אבל למה נפרדתם?"
- "רציתי חתונה וילדים", היא עונה, "והוא טען שאני מלחיצה אותו".
- "נפגשתם לאחרונה?" אני מקשה.
- " לא, אנחנו כבר פרודים חמישה חודשים, זה סופי - אין מה לדבר. אם אחרי שנים של מגורים משותפים הוא עוד לא יודע אם הוא מעוניין להתחתן איתי - אז זה כנראה לא 'המכתוב' של חיי - מה אפשר לעשות".
למחרת צלצלתי אליו ואמרתי לו שאני מפגישה אותו עם בחורה יפיפייה, עצמאית, חיננית שמתאימה לו כמו כפפה. שיניתי את שמה כמובן - ואמרתי לו שהיא תחכה לו במסעדה איטלקית במרכז העיר והיא תחזיק פרח אדום. לאחר מכן התקשרתי אליה ואמרתי לה שיש לי בשבילה את הבחור שיכול להתאים לה - ונראה לי שהפעם זו קליעה בול. סיפרתי לה שהוא יפה-תואר, באמצע שנות השלושים לחייו, עצמאי, מבוסס, עם המון חוש הומור ושקוראים לו איתי (שם בדוי כמובן) ושהוא יחכה לה במסעדה איטלקית במרכז העיר עם פרח אדום בכיס המעיל.
חיכיתי על קוצים למחרת: זה היה הימור - או שיקללו אותי או שיברכו. מה אפשר לעשות שהיא מחפשת את דמותו - והוא מחפש את הכפילה שלה? הם פשוט לא מבינים שהם עדיין מאוהבים אחד בשנייה.
למחרת לא היה שום טלפון. חששתי. עבר עוד יום - ואז נשמע צלצול בפעמון הדלת. בפתח עמדו השניים חבוקים, דבוקים אחד לשנייה עם כוכבים בעיניים. "את ממזרה...", היא לחשה לי באוזן, נישקה אותי, חיבקה אותי והודיעה לי חגיגית על חתונתם הקרבה.
אז מי אמר שאין סיפוק בעבודה שלי?