השאיפה והמטרה בחיים של זינזיח דדון היא להוות דוגמה, להיות מודל חיקוי עבור נשים ונערות בנוסף לחזק נשים שעברו משברים דומים ולגרום להן להאמין שהחיים ממשיכים! ותמיד, תמיד לתרום עד כמה שאפשר לקהילה! זה הסיפוק הגדול מכולם.

עד כה הספיקה לאפר בהתנדבות נשים מ'עמותת אור' למשפחות שכולות, איפרה בהתנדבות כלות שאין ביכולתן והיא אפילו פעילה פוליטית. והנה היא מתחרה בתחרות היופי ה"פנימי"- מיס פרוגרס! בואו הלכיר את סיפורה האישי דרך שיתוף שכתבה...


היא פרסמה פוסט שיצר באזז ושמאוד קשה שלא לקרוא עד הסוף...

לרגל חודש המודעות לפגים החלטתי לשתף אותכם בסיפור אישי שלי. תמיד חששתי לרשום ובעיקר רק שיתפתי פוסטים של אחרים בתקווה שדרך השיתוף אולי המודעות תעלה.

את הסיפור שלי אני רושמת כדי לעלות את המודעות, לחזק ובעיקר לתת תקווה. לקרוא עד הסוף. אנשים ששומעים פג, המשפט הראשון שיוצא להם... "הקטן הזה... גדול יהיה.." ובאמת הם לא מבינים את העוצמה והמשמעות שבדבר. בשבוע 26 וקצת ילדתי את אליה שלי במשקל קילו וקצת... דמיינו לעצמכם שקית סוכר. זה התחיל מהיפרדות שילה ודימומים פנימיים, הטיסו אותי בטיפול נמרץ לבית החולים כי היה סיכון ממשי לחיי ולחיי הילד.. יאמר לזכות בית החולים קפלן והרופאים שעזבו הכל וטיפלו בי והצליחו לייצב את המצב ולפחות הספיקו להזריק לי זריקה אחת מתוך שתיים של הבשלת ריאות...הכינו אותי לניתוח חירום... וכל זה בזמן שיש לי מחיקה צוואר הרחם וצירים לכל דבר... בעוד שאני מתפתלת מכאבים (אסור היה להביא לי אפידורל כי זה מזרז לידה) נכנסת אליי העובדת סוציאלית להכין אותי לגרוע מכל, שרוב הסיכויים שהילד לא ישרוד.

בשבוע 23 סיכויי ההישרדות של פג נעים בין 0% ל-5%, בשבוע ה-24 הסיכויים עומדים על 60%-70% הישרדות ובשבוע 26 הם עולים עוד ל-75% עד 85% הישרדות. במידה והם שורדים הם נמצאים בסיכונים לתחלואה קשה וסיבוכים רפואיים. וחלקם לא מחזיקים מעמד ונפטרים עוד בבית החולים או סובלים מנכות קשה. אני בטבעי שלי חיובית ואופטימית מאוד. לא ייחסתי חשיבות למה שאמרה ובעיקר התפללתי וכולי תקווה שהכל יהיה טוב. אחרי כמעט יום שניסו להחזיק אותו בבטן הוא פשוט יצא בלידה רגילה ללא ניתוח.. לא נתנו לי לראות אותו כי ביצעו בו החייאה ויישאר לטיפול נמרץ. ברוך ה' הוא שרד. אחרי יום שנתנו לי להתאושש ולעקל את המצב נתנו לי סוף סוף לראות אותו... באינקובטור בטיפול נמרץ מחובר למלא צינורות, קטן בגודל כף יד בקושי רואים איבר אחד שלו מרוב שכולו מחובר לצינורת. החוויה הכי קשה שאמא יכולה לחוות זה לא להרים את הילד אחרי הלידה ולחזור לבית לבד.

הגרון נחנק מדמעות אבל את אומרת לעצמך אסור לבכות את צריכה להיות חזקה בשבילו! כל יום שעובר שואלת את הרופאים מה איתו איך הוא מתקדם? ומבחינתם כל יום שהוא שורד אני צריכה להגיד תודה לאל. חודשיים וחצי בטיפול נמרץ ועוד חודש בפגיה... שלושה חודשים שאני יושבת מהבוקר עד הערב בטיפול נמרץ ברעש של הציפצופים והמכונות הנשמה, לצידו קוראת לו תהילים שרה לו שירים, מלטפת ומתי שהיה אפשר גם הייתי מרימה ובעיקר מדברת אליו והלב נקרע כי יש לך עוד ילדה בבית שצריך לטפל והלב נקרע בניהם... כל יום מגיעה מנסה להיות חזקה עד כמה שאפשר, אבל בכל יום שעבר הרופאים באו אליי כל יום בבשורה אחרת ,פעם אחת שהראות לא מתפקדות... שיש לו מום בלב... שיש פגיעה רב מערכתית, שבר מפשעתי ושאם הוא ישרוד נעבור שנים לא פשוטות והרבה טיפולים וניתוחים.. אחרי כל זה חשבתי שנשברתי אבל תמיד האמנתי שבסוף יהיה טוב והכל לטובה. ה' שולח מבחנים לאנשים שמצליחים לעמוד בהם. אחרי כמעט 3 וחצי חודשים השתחררנו אבל כאן זה לא נגמר עד היום... ימים ולילות בבתי חולים, תרופות מיוחדות, ניתוח, פיזיותרפיה,  אישפוזים, התייעצות עם מומחים...חיסונים מיוחדים...טיפולים מיוחדים...אחרי חצי שנה במשקל 3 קילו עשינו לו ברית...חששות כבדים...דאגות בלתי פוסקות ולחץ מטורף.

היום, שנה וחודשיים אחרי במשקל 8.7 קילו התחיל החודש בפעם הראשונה לאכול מוצקים ובמבה, היום הוא עם 100% נכות (מבחוץ הוא נראה מושלם, בשבילי הוא תמיד יהיה מושלם האור שבעיני המתנה הכי גדולה בחיי. אבל הבעיות הם רב מערכתיות פנימיות) התפטרתי מהעבודה כדי לטפל בו. יכולתי בקלות להכנס לדיכאון ולבכות כל היום... אבל בחרתי להישאר חזקה בשבילו ובחרתי לחיות. במקביל יצאתי ללמוד איפור בערבים בתמיכה ועזרה רבה מבעלי. החלטתי לעשות מה שאני הכי אוהבת, לאפר גם בגלל הפרנסה לפחות לשעה וגם כי דרך האיפור אני תורמת לקהילה וזה הסיפוק הכי גדול בעולם לעשות שמח וטוב בלב לאימהות שעברו חוויה דומה. כל חיי משפט אחד מלווה אותי.. " לכל אדם יש תפקיד בעולם.." אחרי חוויה כזאת את מרגישה שה' נתן לך תפקיד להתעצם מחוויה כזאת לחזק אימהות אחרות לתרום ולקחת את הדברים על הצד הטוב שבדבר כי רק ככה הדברים יסתדרו. ולאט לאט המצב משתפר.. ובע"ה אני מאמינה באמונה שלמה שהוא יבריא ויהיה ילד כמו כולם.

את הסיפור הזה אני רושמת כדי לעלות את המודעות של לידת פג זה לא רק לידה לפני הזמן זה לידה שמלוות בהרבה מעבר...ויש ושמעתי על פגים שלא שרדו את השנתיים הראשונות בחייהם. אם אתם מכירים אנשים שעברו חוויה דומה תזכרו את הסיפור שלי...שזה לא רק לילדה לפני הזמן. הם צריכים אתכם! ובאמת תנסו להבין ותמיד תחזקו ותגידו שיהיה בסדר.

ולאותן אימהות שעברו חוויה דומה אני יודעת שזה קשה ומאוד אבל כנראה יש לנו תפקיד בעולם להיות חזקות ולחזק אחרות . תעשו משהו שממלא אתכם ועושה לכם טוב ותתרמו אותו לקהילה זה יחזק, יימלא אתכן וייתן לכם כוחות להמשיך ולהיות שם בשביל אותם הנסיכים! בהצלחה ובריאות שלמה לכל הפגים!

התחרות מבחינתה, היא דרך יפה להראות לכול האימהות, לנערות שעוברות תקופות לא קלות ומשברים בחיים שלמרות הכל החיים ממשיכים... להוות להן דוגמה, ,לתמוך ולחזק להגיד להם אפשר גם אחרת למרות שלפעמים זה נראה שאין תקווה שאפשר לצאת מזה בדרך יפה לעשות מה שאתם אוהבים ולתרום אותו לקהילה כמו שעשיתי עם האיפור... ולחלום אין גיל... וסטטוס בחיים.

המטרה שלה בתחרות היא לקדם את המודעות ללידת פגים ובזכות התחרות לממש רעיונות שיעזרו לאמהות והורים לפגים לצאת מהתקופה הלא פשוטה ולא קלה שהם עוברים. 

הבן שלה אגב, כבר בן שנתיים וכבר אוכל מוצקים אבל עדיין יש לו 100%...

רוצים להצביע לה בתחרות מיס פרוגרס? לחצו כאן

קריידיט בשמלה הסגולה :
איפור -רינת דדון
צלמת - מורן גרוס
עיצוב שיער -מלי ברוקס


קרדיט בשמלה האדומה :
שמלה -בוטיק מרינה קאז
צלמת -מורן גרוס
איפור -שלי, רינת דדון
מעצבת שיער -מלי ברוקס