העולם, או יותר נכון ערי ישראל, יתחלקו בשבוע הקרוב לשניים - לאלה שמצביעים בבחירות לרשויות המקומיות ולאלה שלא.

אלה שלא מצביעים גורסים בסברה שדמוקרטיה זה דבר טוב, אבל עד ההליכה לקלפי. העולם על פי אלה יכול להתקיים גם בלי קולם ובמילא "כולם מושחתים".

אלה שמצביעים מתחלקים לשני סוגים - לאלה שימשיכו להצביע לראש העיר המכהן, ולא משנה מה הרקורד שלו, ויגידו בכל הזדמנות:

"בסך הכל הוא בסדר, הוא דאג לעיר ולתושבים", או משפטים כמו: "איזה אלטרנטיבה יש?", מבלי לבדוק את האלטרנטיבות החלופיות. מנגד יעמדו אלה שרוצים שינוי.

גם אלה מתחלקים לשני חלקים: לאלה שנכנסו במלוא המרץ לכוננות בחירות, הם מארגנים חוגי בית למועמד המועדף עליהם, תולים שלטים על המרפסות, כותבים פוסטים נוקבים, תופסים אנשים ברחוב וקודחים להם בראש למה זה ולא אחר, ולאלה שעוד לא סגורים על השינוי ומבררים מי עדיף על מי.

אלה גם כן מתחלקים לשני סוגים. לאלה שמבררים בשקט, קוראים פוסטים, מצעים והולכים לחוגי בית של כולם, יושבים עם טבלאות מסודרות, בוחנים מה עדיף על מה, את הרזומה של כל מועמד ואם יש להם יכולת גם לזכות, ולאלה שבודקים את המועמדים לפי האינטרס שלהם.

למשל, איזה מועמד הבטיח לנקות את צואת הכלבים כל בוקר במו ידיו, או איזה מועמד הבטיח לא לתת דוחות חניה, גם אם זה באדום־לבן מול רחבת העירייה, או איזה מועמד הבטיח להקטין את כיתות הלימוד, להציב לכל תלמיד שתי מורות וסייעת, ולבטל את שיעורי הבית.

כך או כך אלה המצביעים על שלל הגוונים ואלה שלא מצביעים משלל הסיבות, ימצאו עצמם בסוף החודש ביום שבתון.

כי באמת, מזמן לא היה לנו חופש, חג או מועד, וכל השלטים עם הפרצופים המחויכים שתלויים על מרפסות הבתים יהיו מרוחים על הכביש.

ואז, שעתיים אחרי ההכרזה הגדולה, נשכח את השמות שקישטו לנו את העיר ביום השמחה של הדמוקרטיה.

שני הבנים שלי יממשו לראשונה את זכותם הדמוקרטית להצביע, הפתק הזה ריגש אותם בדיוק כמו שריגש אותי בפעם הראשונה לפני 30 שנה כשצעדתי עם אבי לקלפי להצביע לרשות הממשלה.

הרגשתי שהקול שלי הוא זה שיכריע את מהות השלטון, שיש לי ביד כוח עצום, בעיקר כי כל הדרך לשם אבא שלי ניסה לשכנע אותי לבחור במפלגה שלו ולא בזו שאני רציתי.

למרות ההבטחה לנתח גדול יותר בירושה, הלכתי עם הלב והרגשתי איך אני חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא שלטון העם.

טוב, אחר כך הבנתי שאני רק גרגר בחול העם הזה ושהכי קשה זה עם אלה שלא מצביעים, כי הם לא רק מקבלים יום חופש ומנופפים בנונשלנטיות בחוסר המעורבות שלהם בנעשה בעיר, הם גם אלה שאחר כך יגידו "נו, זה היה ברור שהוא ייבחר שוב", ואחר כך ימשיכו להתלונן על מצב צואת הכלבים במדרכות.

לכו תצביעו.

סלפי קלפי זה הכי סטורי.