"אז את יודעת מה? אני רוצה. מה עושים עם זה עכשיו כשאין לי דקה לנשום?" אמרתי לחברה והזמנתי עוד בירה כשישבנו לדבר על חיי לאן. אני רוצה, זה בסדר, אני כבר בשלב שאני מסכימה להודות בזה כי זה פשוט נכון ואמיתי. זה כמו שאני מודה שאני רעבה (שזה בערך תמיד) או שאני מודה שקר לי בכיתה של מינוס ארבע מעלות (קטע של אקדמאים, להקפיא) - אני פשוט מודה. אין לזה לא טעם ולא ריח.

אני אשמח אם הוא יבוא בלי סוס, כי לרכב עליהם זו התעללות לשמה, ולבן זה צבע בעייתי כי הוא ממש מתלכלך, אז שיבוא עם איזה מגש פיצה בצל-פטריות וחולצה שסופגת את הכתמים ככה שאף אחד מאיתנו לא ישים לב אליהם. שישאיר כל מה שרע בחוץ, ויכנס אליי הביתה רק עם מה שטוב. אחר כך נכניס לאט לאט את הדברים הרעים; נעבד אותם ונשחרר. אני לא צריכה וייבים כאלה על הפיצה שלי.

טכנית הכל טוב ויפה, אבל אז הפיצה מתקררת כי עד שאכלתי אותה עשיתי עוד מאה דברים במקביל והייתי בעשרים מקומות תוך עשרים וארבע שעות, עבדתי המון, היו לי לפחות שני בלת״מים ביממה ובעיקר לא היה לי זמן. אף פעם אין לי זמן, או כסף, או יכולת או סבלנות. בעיקר סבלנות לחפש, כי למי יש את הזמן והכוח לזה? אני אברור אחד אחד מתוך אפליקציות מטופשות ואכלה את שנות השינה היקרות שלי על מאות דייטים שמתוכם אולי אחד יעבוד? זה בטח לא מודל כלכלי שאני צופה לו המשכיות. אני מוותרת.

ואולי פה נעוצה הבעיה, בוויתור. אני מוותרת כי אין לי את אחד מהמשאבים הנ״ל, בעיקר לא זמן, ואני מחליקה לעצמי את המשימה הזו, מעלימה עין ודואגת לתרץ לעצמי כל מחשבה של "אולי כן?" - שתמיד נגמרת ב"די, אין לי פנאי לזה".

אז עד שאחליט שאני מפנה לזה זמן, או פשוט מחליטה שזה חשוב מדי מכדי לדחות, אני אשב לי כאן לבד, בחושך, ואוכל פיצה קרה. ככה חיים את החלום, לכל מי שתהה.  

לעמוד הפייסבוק של גל יונה, וגם לבלוג.