סיפור המקרה:

באמצע הלילה התקשרה שכנה למוקד המשטרה והודיעה- "יש כאן משפחה, הם צועקים, רבים, ילד בוכה". שוטר שהגיע שמע צעקות וחבטות, וכשקרא בעצמו לעבר הדלת השתרר שקט מן הצד השני. כשהדלת נפתחה מצא השוטר גבר בתחתונים ואישה אוחזת בילד קטן. כששאל מה קרה אמר לו האיש: "לא קרה כלום, זה פרטי".

 השוטר התרשם שבין השניים הייתה אלימות הדדית, ועל כן הביא אותם אל תחנת המשטרה, שם נחקרו שניהם תחת אזהרה. הגבר נעצר במקום, החקירה הסתיימה בהגשת כתב אישום כנגדו, שבו יוחסה לו תקיפת אשתו, שנחבלה במצח ונגרמו לה אדמומיות, נפיחות ושפשופים.

גרסת הבעל:

הבעל סיפר שהוא יצא לקנות סיגריות, וכשחזר סברה בת זוגו כי שהה עם אישה אחרת. בהתקף קנאה, היא שרטה אותו וגרמה לו חבלות בגופו. לדבריו בשלב זה הוא חיבק את אותה בחוזקה בניסיון להרגיעה, וככל הנראה הסימן במצח נגרם לה כתוצאה מהתפרעותה שלה.

גרסת האישה:

בתחנת המשטרה היא מסרה שהשבעלה הרביץ לה ונתן לה מכה במצח עם כף ידו.

אך למחרת, בעוד בן זוגה במעצר, היא שינתה את גרסתה וסיפרה גם היא שהוא פשוט חיבק אותה בחוזקה, כיוון שהיא חשבה שהוא היה עם אישה אחרת.

בבית המשפט היא אמרה שאינה זוכרת את הפרטים, אך העידה שהיא והנאשם הם בני זוג ושהיחסים בתא המשפחתי טובים.

החלטת השופטת:

השופטת עדי אייזדורפר אימצה את גרסת הגבר מאחר וגרסתו הייתה עקבית ואמינה ואף האישה תמכה בגרסה זו בסופו של יום.

בתחילת חקירתה הראשונה של האישה מתלוננת, היא שאלה  את החוקר: "אם אני אספר מה קרה, ישחררו אותי?". אך באופן תמוה, שאלתה זו אינה מופיעה בהודעתה, כפי שזו הוגשה לתיק ביהמ"ש

שבתי והזהרתי עצמי טרם כתיבת הדברים, ולאחר כל זאת, איני סבורה כי מדובר בנאשמת כנועה, אשר גרסאותיה המשתנות נעוצות ב'תסמונת האישה המוכה', או בחששה מפני הנאשם. מתקבל יותר על הדעת כי הגרסה הראשונה שמסרה המתלוננת נבעה מחששה פן תיעצר, בעוד שיתר גרסאותיה, הן המשקפות את השתלשלות העניינים במועד האירוע

גם השוטר המעורב העיד כי מרגע שהדלת נפתחה, לנוכח מצבם הגופני של בני הזוג, וכן לאור התנהגותו של הגבר שציית באופן מלא, גישתו כלפי האירוע השתנתה.

השופטת זיכתה את הגבר. בתוך כך השופטת העירה כי מחומר הראיות, לא ברור למה הוגש כתב אישום דווקא או רק נגד הגבר.