מכתב התביעה עולה כי האשה נסעה בחודש יוני 2011 ברכב שהיה מעורב בתאונה. כתוצאה מהתאונה נקבעו לה 30 אחוזי נכות בגין שבר במפרק הירך ושבר ביד והיא נאלצה לעבור מספר ניתוחים לקיבוע השברים והליכי שיקום ממושכים.  
 

במהלך המשפט חברת הביטוח כלל טענה כי הרבה לפני התאונה בין השנים 2004 עד 2010, הקשישה הגישה 4 תביעות לביטוח הלאומי בבקשה לקבל גמלת סיעוד בטענה כי אינה מסוגלת לבשל, להדליק אש, להתרחץ, לסדר, לנקות, לחתוך, ואינה יכולה לשרוך שרוכים. טענות דומות לאה שנטענו על יד באי כוחה כי קרו בעקבות התאונה.
 

בתה העידה כי הטענות לגבי מצבה הוחמרו בפניות לביטוח לאומי מתוך כוונה לשפר את הסיכויים לקבל גמלת סיעוד. באי כוחה עורכי הדין ניצן וגיל הראל טענו כי המוסד לביטוח לאומי בכל השנים האלה דחה את בקשותיה לגמלת סיעוד וכי עד לתאונה היתה עצמאית ותפקדה היטב:  עשתה קניות בישלה, ניקתה, התלבשה ואף יצאה לאירועים משפחתיים. עורכי הדין הוסיפו כי  מאז התאונה היא הפכה לאשה  מוגבלת שנזקקת לעזרה בכל תחומי החיים.
 

סגן נשיא בית משפט השלום באשדוד קיבל את טענות באי כוחה של הקשישה וקבע כי ברור שחלק מסוים מהקשיים התפקודיים מקורם בהיותה קשישה, אבל להערכת גובה הפיצוי יש להתמקד במגבלות הנובעות מפגיעתה בתאונת הדרכים המצויות בתחום האורתופדי וזאת תוך בהתייחסות  לגילה ולהשפעתן של מגבלות אלו על יכולתה לתפקד.
 

הבסיס לפיצוי לוקח בחשבון את תוחלת החיים של נשים יהודיות  קרי עד גיל 89, שמונה שנים מעבר לגילה הנוכחי. 
 

על כן השופט קבע כי מגיע לה פיצוי בסך של כ-93 אלף ₪ בגין הנכות מעבר לפיצוי מהביטוח הלאומי, כ-90 אלף ₪ בגין עזרה מהמשפחה, כ-90 אלף ₪ נוספים בגין כאב וסבל וכ-30 אלף ₪  בגין התאמת הדירה לנכותה, הוצאות נסיעה וניידות והוצאות שונות. זאת בנוסף למימון שכר טרחת עו"ד והוצאות משפטיות בסך כ-30 אלף ₪.