מאת: עו"ד בטי אשורי  

הם הכירו בשנת 1999, ועברו לגור יחד כעבור שלוש שנים בבית שרכש הגבר, חתמו על הסכם ממון ונפרדו לאחר שמונה שנים משום שהגבר לא רצה להתחתן.

הם חתמו גם על הסכם פירוד, שעיקרם הוא שהצדדים ישמרו על הפרדת הרכוש.

על פי ההסכם, פרידה לא תקנה לאף אחד מהם זכות למזונות או טובת הנאה חומרית כלשהי.

אבל לאחר הפרידה תבעה האישה את הגבר בבית משפט לענייני משפחה באשדוד. היא טענה שיש להכיר בה כמי שהייתה הידועה בציבור שלו, ומשכך היא זכאית למזונות ולמחצית הרכוש שנצבר בתקופת חייהם המשותפים. האישה ביקשה לבטל את ההסכמים שלדבריה שללו את זכויותיה, וטענה שחתמה עליהם מתוך לחץ, רק כדי לרצות את הנתבע, אשר ניצל את מעמדו הכלכלי ואת חולשתה כעולה חדשה, והתנה את המגורים המשותפים בחתימתה. היא דרשה מזונות למשך חמש שנים בגובה 7,030 שקל בחודש ופיצוי של 100 אלף שקל.

הנתבע טען שהסכם השיתוף נחתם מתוך רצון והבנה מלאה, שכן למרות היותה עולה חדשה, התובעת שולטת היטב בשפה העברית. היא חתמה על הסכמי שכירות בעברית, עבדה בחנויות בגדים מול לקוחות דוברי עברית ונהגה לקרוא מגזינים בעברית. עוד הפנה התובע להסכם הפירוד שבו נקבע מפורשות כי האישה אינה זכאית למזונות, למעט שכר דירה לשנה בגובה 350 דולר לחודש, כאשר בפועל הוא כבר שילם לה 400 דולר לחודש למשך שנה מראש, ואף העביר לה 3,000 שקל נוספים לפי בקשתה.

לדבריו, ביתו לא נרכש במאמץ משותף וגם לא מתוך כוונת שיתוף. יתרה מכך, אם התובעת דורשת שיתוף בזכויות, עליה להשתתף גם במחצית החובות שלו, העומדים על כ-200 אלף שקל. הנתבע הוסיף כי ככל הנראה התביעה נולדה מטעמי נקמנות של התובעת ובן זוגה הנוכחי. לדבריו, התביעה הוגשה רק לאחר שנודע לאישה כי הוא מנהל מערכת יחסים רומנטית עם עורכת הדין שלו, שהייתה בעבר זוגתו של בן זוגה הנוכחי של התובעת.

אין מצוקה - אין עושק

השופטת ענת אלפסי קבעה שלא התקיימו התנאים הדרושים לביסוס עילת העושק, משום שהאישה לא הייתה נתונה במצוקה כלשהי בעת החתימה על ההסכמים והיא זו שבחרה להמשיך לחלוק את חייה עם הגבר. למרות העתיד העמום וחוסר תיאום הציפיות באשר לסוגיית הילדים.

על פי השופטת, כל שביקש הנתבע הוא להגן על רכושו באמצעות הסכמים, והתובעת לא הצליחה להוכיח כי ניצל את מצבה בשום דרך שהיא. 

 השופטת פסקה כי הסכם השיתוף והסכם הפירוד תקפים, התביעות נדחו והתובעת חויבה בהוצאות בגובה 10,000 שקל.

נראה שהתובעת לא הצליחה להוכיח עושק וכפיה בעת החתימה על ההסכמים, משום שאלו היו כשרים לכל דבר ועניין. ברגע שהסכם השיתוף והסכם הפירוד נעשו לפי רצון בני הזוג והינם בעלי תוקף משפטי מחייב, מתייתרת האבחנה אם התובעת היא הידועה בציבור של התובע.