הכבאי מיהר להגיש תביעה לדמי פגיעת עבודה במוסד לביטוח לאומי אולם התביעה נדחתה  מאחר שלטענת ביטוח לאומי, לא הוכח כי אכן אירעה לו תאונה. לעמדת הביטוח הלאומי, הכאבים מהם סובל הכבאי לא נגרמו לו כתוצאה מתאונת עבודה אלא כחלק מהליך תחלואתי  רגיל. הכבאי הגיש תחילה את ערעורו לבית הדין האזורי לעבודה, שדחה את ערעורו.

הכבאי לא התייאש מפסיקת המוסד לביטוח לאומי ובית הדין האזורי והגיש ערעור על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה. בתביעתו טען הכבאי כי הוא הגיע באותו היום של התאונה אל העבודה כשהוא בריא, וירד מהכבאית עם כאבים עזים.

השופטת  רונית רוזנפלד קיבלה את טענות הכבאי וקבעה כי די בכך שהתחיל את יום העבודה שלו  כשהוא בריא וסיים אותו חבול, כדי להכיר בו כמי שנפגע במהלך עבודתו. עוד נקבע כי המסמכים הרפואיים שצירף המערער מוכיחים כי אכן אירעה לו תאונה.

נשיא  בית הדין הארצי, יגאל פליטמן וסגנית  הנשיא ורדה וירט ליבנה הסכימו לקבל את הערעור וקבעו כי התיק יוחזר לבית הדין  האזורי לשם מינוי מומחה רפואי, שיבדוק את נסיבות התאונה ואת הנזקים שנגרמו לכבאי. ביטוח לאומי חויב בהוצאות המערער בסך 2,500 שקל.