תהליך הגירושים של בני זוג תושבי אשדוד, נמשכה על פני כעשור, זאת על אף שהם הגיעו להסכם שקיבל תוקף פסק דין. הגבר התחרט לפתע וסירב לתת לאשתו גט. 

בית הדין הטיל עליו שורה של סנקציות, בין השאר איסור לנהוג ואיסור על הפקדת צ'קים!

לפני כעשור תושב העיר תביעת גירושים נגד אשתו בטענה כי הנישואים מוצו עד תום וכי ממילא הם לא חיים כזוג נשוי זה כשנתיים. אולם האישה טענה כי יש סיכוי לשלום בית ולשיקום חיי הנישואים ובני הזוג לא התגרשו.

כשש שנים לאחר מכן, בשנת 2011, שוב הגיש הבעל תביעת גירושים. הוא טען שבשש השנים שחלפו מאז הגיש את התביעה הראשונה לא היה בינו לבין אשתו שום קשר, וביקש "לפרק את החבילה".

בדיון שהתקיים כחודשיים לאחר מכן בפני בית הדין הרבני באשדוד, טענה האישה כי הבעל נקלע לחובות רבים, שבגינם נאלצו למכור את הדירה המשותפת. בשל כך שכר הבעל דירה אך מנע ממנה לגור בה, והיא נאלצה לחזור לגור עם משפחתה. עוד טענה, כי הבעל מנהל קשר פסול עם אישה זרה.

הבעל הודה בקשר זה וביקש להיענות לתביעתו ולהתגרש "כדי להוריד את המועקה מהלב".

לאחר מו"מ שניהלו בני הזוג בסיועו של בית הדין הרבני, הם הגיעו להסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין. הזוג זומנו לסידור גט...

אלא שאז חלה תפנית בעלילה:
הבעל הודיע לפתע כי הוא מתחרט וביקש לסגור את תיק הגירושים. הוא דרש שאשתו תחזיר לו כספים שהוציא על בנם המשותף. מסתבר בדיעבד שמניעיו היו כלכליים נטו.

מאחר שהסכם הגירושים כבר קיבל תוקף, ביקשה האישה להטיל עליו סנקציות. הדיינים - הרב אברהם שמן, הרב מיכאל צדוק והרב אברהם מאיר שלוש - קבעו שסירובו של הבעל להתגרש אינו נובע מכנות ורצון בשלום בית, אלא ממניעים כספיים שאינם ראויים.

משכך, החליט בית הדין להטיל על הבעל את צווי ההגבלה קשים:
איסור יציאה מהארץ, איסור להחזיק רישיון נהיגה, איסור לעסוק במקצוע שמוסדר על פי דין (כמו עריכת דין, תיווך ועוד), איסור להחזיק או לפתוח חשבון בנק, לרבות איסור משיכת שיקים.

יש לציין כי – בתי הדין הרבניים פועלים על פי "דין תורה", הקובע כי גירושים חייבים להיעשות מרצונם החופשי של שני הצדדים. ולכן עליו לפעול באופן יצירתי כדי לגרום לאחד הצדדים להתגרש מבלי לכפות עליו באופן ישיר (למרות שהוא מוסמך לעשות זאת על פי דין)