מאת:חיים קליר

נאום גויכר בן השמונים חצה את הכביש במעבר חציה. לפתע הגיחה מונית ופגעה בו. גויכר הובהל לבית החולים. נהג המונית הועמד לדין פלילי. הוא הודה בכך שפגע בגויכר והורשע על פי הודאתו.

נהג המונית היה מבוטח בחברת הביטוח שירביט. על פי דיני הראיות שלנו, פסק דין פלילי מרשיע, משמש ראיה במשפט האזרחי שבין הנפגע לחברת הביטוח של הנהג הפוגע. חברת הביטוח יכולה לבקש להביא ראיות כדי לסתור את פסק הדין הפלילי. אולם בית המשפט נענה לבקשות מסוג זה לעיתים נדירות מאוד ורק מ"טעמים שיירשמו כדי למנוע עיוות דין".

הסיבה לכך פשוטה: לחסוך בהתדיינויות ולמנוע פסקי דין סותרים. תארו לעצמכם שהשופט הפלילי ירשיע את הנהג והשופט האזרחי יקבע כי הנהג בכלל לא היה בזירת התאונה. מערכת המשפט לא תצא טוב מזה.

ואכן במשפט הפיצויים שהתנהל בבית משפט השלום באשדוד נציגי שירביט לא טרחו לבקש להביא ראיות כדי לסתור את פסק הדין הפלילי שהרשיע את מבוטחם. הם ידעו שאין להם סיכוי.

"חסר לי העתק"

לכאורה המשפט היה צריך להתנהל רק סביב גובה הפיצויים. השאלה אם גויכר נפגע בתאונה הרי הוכרעה על ידי פסק הדין הפלילי המרשיע. אולם, כפי שנראה מיד, גם במקרה זה, מלאכתם של צדיקים נעשתה בידי אחרים. יותר נכון לומר בידי אחר.

גויכר עמד על דוכן העדים והעיד כי בהיותו הולך רגל, כאשר חצה את הכביש, מטרים בודדים לפני שסיים את חציית הכביש, פגעה בו המונית.

בשלב זה, כנהוג במשפטים אלה, ביקש עורך דינו של גויכר להגיש את פסק הדין המרשיע כראיה לתיק בית המשפט. נציגי שירביט לא התנגדו. כל זב חוטם בתחום המשפט יודע כי בשיטת המשפט האדברסרית שלנו, בהעדר התנגדות של הצד שכנגד להגשת ראיה, אין לשופט סמכות לסרב לקבל אותה. כך מתנהלים הדברים בכל שיטת משפט אדברסרית בעולם. תפקיד השופט הוא לשמש מכריע פסיבי בין הצדדים. הוא לא יוזם התנגדויות משלו.

אלא שכאן נפלה הפתעה. השופט אריאל ברגנר סבר כי הוא נמצא בשיטת המשפט האינקוויזיטורית בה השופט נוטל חלק פעיל בחקירה, ורשאי לפסול ראיות מבלי שהתבקש לכך.

השופט ברגנר מיוזמתו, סירב בתוקף לקבל את פסק הדין המרשיע. את השופט הטרידה העובדה שלפסק הדין המרשיע לא צורף העתק מכתב האישום. איך אני יכול לדעת "מהן הנסיבות העובדתיות בהן הורשע נהג המונית", שאל השופט את עורך דינו של גויכר.
ייתן לי כבודו מספר ימים, התחנן עורך הדין ואני אצרף לפסק הדין עותק מכתב האישום.
לא באולמי, הרעים השופט, אצלי אין ארכות.

אולי אפשר להבין את דקדקנותו של השופט על רקע ניסיונו העשיר כמפקד כיתות כוננות בעיר אריאל ואופנוען בסיירת הארצית של משטרת התנועה.

לא מיהר לפסוק

מכאן ועד לדחיית תביעתו של גויכר הדרך הייתה ברורה. יאמר הקורא המוטרד מהעומס בבתי המשפט: מה אתה רוצה, השופט בסך הכל יעיל. הוא תכנן לתת את פסק הדין למחרת היום. לכן אם עורך הדין לא צירף לפסק הדין המרשיע את כתב האישום, הוא מעכב את השופט במלאכת השיפוט. העיכוב מאט את מערכת הצדק כולה עד שהיא עלולה לקרוס.

זה היה נכון אילו השופט היה נותן למחרת את פסק הדין. אולם פסק הדין לא ניתן למחרת היום. גם לא כעבור חודש וגם לא כעבור חודשיים. אלא כעבור ארבעה חודשים. בפסק הדין דחה השופט את תביעתו של גויכר ושילח אותו לביתו בלא פיצויים, תוך שהוא מפיל על עורך דינו של גויכר את האשמה.

גויכר לא ויתר. הוא פנה בערעור אל בית המשפט המחוזי בבאר שבע. חקר האמת ועשיית הצדק, טען גויכר, חשובים יותר מכל מחדל. בוודאי מחדל שניתן לתקנו בקלות ובמהירות. יתירה מזו, שירביט היא חברת ביטוח והחוק מטיל עליה את החובה להציג עותק מכתב האישום בו הודה המבוטח שלה ועל פי הורשע.

השופטת המחוזית רחל ברקאי הסכימה עם טענות אלה. למעשה איש לא חלק על כך שהמבוטח של שירביט הורשע בגרימת התאונה. לכן, הוסיפה השופטת, גם אם עורך דינו של הנפגע התרשל ולא החזיק באמתחתו עותק מכתב האישום מן הראוי היה לאפשר לו לצרף את כתב האישום במועד מאוחר יותר. אין לשכוח, מזכירה השופטת כי למעשה שירביט גם לא התנגדה להגשת פסק הדין המרשיע. "מן הנכון היה להעדיף את בירור האמת ולאפשר הגשת עותק מכתב האישום במועד מאוחר יותר, גם אם היה בכך כדי לעכב במספר ימים את מתן פסק הדין, בפרט בנסיבות בהן הגשה מאוחרת לא הייתה מסרבלת את הדיון".

השופטת ברקאי הורתה אם כן לאפשר לגויכר לצרף לתיק בית המשפט את פסק הדין המרשיע בצירוף העתק מכתב האישום.

3 שנים ירדו לטמיון

בשלב זה החלה השופטת ברקאי להרהר בשאלה אם מן הראוי להחזיר את הדיון לבית משפט השלום כדי שיקבע אם יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע. אין הצדקה לעשות זאת, קבעה מיד השופטת, "מטעמים פרקטיים ומשיקולים של צדק, נוכח גילו המתקדם של גויכר, מוטב כי עניינו יבוא לידי סיום בהקדם".

בסופו של דיון השופטת ברקאי בהסכמת שני חבריה להרכב השופטים שרה דברת ואריאל ואגו, פסקו כי שירביט חייבת לפצות את גויכר על נזקי גופו בתאונה והחזירו את הדיון לבית משפט השלום. הם ציוו על שופט השלום להתרכז בשומת גובה הפיצויים בלבד.

כך ירדו להן לטמיון 3 שנים של התדיינויות סרק. בזבוז זמן שיפוטי יקר של שתי ערכאות וארבעה שופטים על מחדל טכני, אם בכלל היה מחדל ושמכל מקום ניתן היה לתקנו בקלות ובמהירות. ומי חוגג בינתיים? טייקוני הביטוח. כל הדרך אל הבנק.