אישה מוכה אשר סבלה מאלימות פיסית ומילולית מבעלה, הגישה נגדו תביעת גירושין ותוספת כתובה. בית הדין הרבני לא הצליח להכריע והחליט לפסוק על דרך הפשרה, ולחייב את הבעל האלים ב-35% בלבד מסכום הכתובה. 

במסגרת תביעת גירושין דרשה אישה מוכה את כספי כתובתה העומדים על 100 אלף שקל. היא טענה בין היתר שבגין האלימות כלפיה היא נאלצה לשהות כחודשיים במעון לנשים מוכות. כנגד הבעל אף הוגש בעבר כתב אישום בגין איומים ואלימות, והוא הודה בהם במסגרת עסקת טיעון.
למרות האלימות הפיזית חזרה האישה לבעלה אבל לדבריה שלום הבית שרד רק כשנה וחצי:
הבעל אומנם הפסיק להכות אותה, אבל מעולם לא חדל לנקוט כלפיה אלימות מילולית קשה.

הבעל טען מנגד שהאישה אינה זכאית לכתובה. לדבריו, הוא מעולם לא היה אלים והודה במעשים רק כיוון שהבטיחו לו שלא יורשע. לדבריו, האישה היא זו שנוהגת כלפיו וכלפי אמו באלימות מילולית, ואף איימה כי תפנה למשטרה ותפגע בבנם המשותף.

מה מקובל היום לפסוק?

בעבר, תוספת הכתובה - אותו סכום שהבעל נותן לאישה במעמד הנישואין - נתפסה בעיקר כ"הצהרת אהבה". כיום נוהגים בתי הדין לפסוק יותר ויותר את סכום הכתובה.

ככלל, אישה זכאית לקבל את כספי כתובתה כל עוד לא הוכרזה על ידי בית הדין כ"אישה מורדת" – דהיינו אישה שמורדת בתפקידיה כרעיה. נשים שעוברות התעללות, נשים נבגדות או שהגירושין אינם מיוזמתן או באשמתן, לרוב זכאיות לכתובה.

מה החליטו הרבנים?

הרבנים יקותיאל כהן, מיכאל צדוק ואברהם מאיר שלוש, הציעו לצדדים ללכת לטיפול באלימות ולנסות שלום בית. האישה הסכימה אבל הבעל סירב בתוקף וביקש להתגרש, עובדה שסייעה לדיינים בהכרעה הסופית.

 הדיינים קבעו שהם התרשמו שמדובר בבעל אשר "נהג קצת באלימות כלפי אשתו". משכך, העובדה שהאישה פתחה נגדו בהליכי גירושין, אין בה כדי לשלול את כתובתה. מצד שני, האישה הוכיחה במהלך הדיונים שגם היא קיללה את בעלה. נקבע שאומנם מי שמקללת כתגובה לקללה אינה מפסידה את כתובתה, אך בית הדין לא הצליח להכריע מי מהצדדים הוא שהביא לגירושין.

משכך החליטו הדיינים לפסוק על דרך הפשרה ללא הסכמת הצדדים, ובמקום שהאישה תקבל את מלוא הכתובה, היא תקבל 35 אלף שקל בלבד בכפוף לוויתורה על כל דרישה רכושית נוספת.