כנגד הצעיר מאשדוד הוגש כתב אישום חמור, על  עריקות מצה"ל. 

התביעה טענה כי הנאשם נעדר קרוב ל־4,000 יום, שבמהלכם יכול היה לשרת שירות סדיר ומילואים וכי בתקופה זו יכול היה לשאת בנטל בני גילו במבצע חומת מגן, מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה וביטחון שוטף.

"הנאשם היה יכול לסייע למאמץ הביטחוני של מדינת ישראל, שכן היום הוא בעל פרופיל 72, כשיר אף לשירות קרבי. התנהגותו פגעה בערך השוויון בנטל. בזמן שבני כיתתו נשאו בנטל שכם אל שכם, הוא נעדר.  בני מחזורו הספיקו לשרת במערכות ישראל כשנקראו בצווי שמונה, סביר להניח שלא התעמקו בשאלות של חוקיות גיוס, אלא פשוט נקראו לדגל וביצעו את המוטל עליהם".

 הצעיר החליט להסגיר את עצמו, אך כפר באישום נגדו.

הוא הביע חרטה על מעשיו, העיד כי הוא נשוי כיום ואב לתינוקת וביקש לשרת בצה"ל מרגע זה.
את היעלמותו נימק במניע של צורך בסיוע כלכלי בביתו ובכך שהתגורר עד לאחרונה בבית אמו.

סניגורו עו"ד לאמש טען כי גם בתקופת היעדרותו מעולם לא התדפק על דלתו ולו שוטר צבאי אחד.

בתום ההליך המשפטי זיכה בית הדין הצבאי את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו (עריקות, בגינה העונש הוא עד 15 שנות מאסר) והרשיעו בעבירה חמורה פחות, של היעדרות משירות וגזר עליו 7 חודשי מאסר.

עו"ד לאמש הביע, כצפוי, שביעות רצון מן ההחלטה.

המדינה הגישה ערעור על העונש המקל.

עו"ד למש מתח ביקורת חריפה על הפרקליטות הצבאית שהתעקשה לעשות שימוש בסעיף חמור ונדיר, מה שהוביל לניהול ממושך של המשפט, שבוע אחר שבוע במשך כארבעה חודשים. "הצלחנו לסתור את החזקה הקבועה בחוק השיפוט הצבאי ולפיה, מי שנעדר מן השירות לתקופה מסוימת, משמע שאינו מתכוון לחזור. בית הדין אף נתן אמון בגרסת מרשי".