בספטמבר 1998 בוטל הצו. יומיים לאחר מכן הופיעו בביתה שוטרים ודרשו שתתייצב במשטרת אשדוד, בשל הפרת צו ההבאה (שכאמור בוטל).
כאשר הגיעה לתחנה, נאמר למריה כי אין מי שיטפל בה והיא נדרשה להתייצב למחרת.
מריה התייצבה שוב.
במהלך התייצבותה, כאשר יצאה לחצר התחנה (לדבריה כדי לשאוף אוויר) – היא הותקפה בידי שוטרים.
לטענת השוטרים, היא זאת שתקפה אותם, וכי היה להם יסוד סביר להניח שהיא מנסה לברוח.

השופטת שרון ריבה פסקה:
 "מדובר באירוע חריג ומצער, שתחילתו, בטעות מצערת ו/או אי הבנה, המשכו בעימות מיותר בין אלו שמונו להיות אוכפי החוק ומגני הציבור, לבין אזרחית תמימה שכל 'חטאה' היה שנקלעה לזירת תאונה לא לה, נדרשה ואף ניאותה למלא את חובתה האזרחית כדי למסור עדות. אך היא מצאה עצמה עם נזקי גוף והליך משפטי אזרחי ארוך, יקר ומיותר.
לו התנהלו הנוגעים בדבר אחרת, ניתן היה למונעו ולכל הפחות לסיימו בשלב מוקדם.
אין ספק שזימונה של סילישטיאן למשטרת אשדוד היה מוטעה, ושהאחריות לטעות זו מוטלת על המשטרה.
השוטרים התעלמו מכך שלמעשה מריה שהייתה עולה חדשה, אינה דוברת עברית אלא רק רוסית.

כיצד ניתן להאשים אדם ב'בריחה ממשמורת חוקית' או לחלופין מעצר, אם אינו יודע ומבין שהוא במשמורת חוקית או מעצר, ואת המשמעות המילולית ו/או האופרטיבית הכרוכה בכך?
כלומר: משהתובעת לא נעצרה - אין היא יכולה לבצע ניסיון 'בריחה ממשמורת חוקית'".
אם בכלל היה מעצר, הרי שהוא היה רשלני ולא עמד בדרישות הדין.

לאחר שמצאתי כי ספק אם התובעת נעצרה, או למצער כי לא הובהר לה שהיא עצורה ו/או כי לא נעשה אקט פיסי רשמי שיהא ברור על פיו כי היא במעמד של עצורה, הרי שיציאת התובעת מהתחנה, ככל שאכן ביקשה לצאת ממנה, אינה מהווה 'בריחה ממשמורת חוקית'.
מכאן שהגנת ה'שימוש הלגיטימי בכוח סביר', אינה יכולה לעמוד לנתבעים.
משקבעתי כי התובעת כלל לא ידעה /לא הבינה שהיא עצורה, לא ניתן לייחס לה מעשה של התנגדות למעצר, כי אם פעולת התגוננות ספונטנית של אדם החש מותקף".