למרות הטיפולים הילדה עדיין סובלת מכאבים, נפיחות, תחושת זרמים ומגבלות תנועה שמקשות עליה בפעולות יומיומיות כמו עמידה והליכה ממושכת, ריצה ועלייה במדרגות.

הוריה הגישו בשמה באמצעות עו"ד דותן לינדנברג שמשרדו מתמחה בנזקי גוף ובכללן תאונות ילדים, תביעה נגד עיריית אילת. לתביעה  צורפה חוות דעתו המקצועית של מומחה אורתופדי שקבע כי נותרה לה נכות רפואית לצמיתות עקב המגבלות בתנועות הקרסול וכף הרגל ובגין צלקת רגישה ומכוערת.

בית המשפט מינה מומחה מטעמו שקבע כי היא סובלת מנכות לצמיתות בשיעור % 10 בשל מיגבלות בתנועת הקרסול והצלקת.

הילדה טענה באמצעות הוריה כי רשלנות עיריית אילת המחזיקה בפארק, היא זו שגרמה לתאונה, בין היתר בטענה להזנחה בתחזוקה, כי העיריה נמנעה מזיהוי גורמי סיכון, לא מנעה הגישה למתקן מסוכן, לא העסיקה עובדים מיומנים ולסיכום, לא פעלה כמצופה מעירייה סבירה שאחראית על פארק ציבורי.
אביה הגיע למקום לאחר התאונה וגילה שהמפגע כבר תוקן, והוסיף כי העירייה סירבה להעביר לידיו את צילומי האבטחה מהאירוע.

מנגד, עיריית אילת, שהכחישה את נסיבות התאונה ואת הנזקים הנטענים, ביקשה לדחות את התביעה על הסף תוך שהיא טוענת כי  אם אכן אירעה חבלה, הרי שהיא נגרמה כתוצאה מהתנהגותה הרשלנית של הילדה  ושל הוריה, בכך שלא פיקחו עליה כראוי. העירייה טענה כי לא היה כל ליקוי במתקן, וכי הוא לא היה מיועד לגילה של התובעת, אלא שהיא השתמשה בו בניגוד להוראות הבטיחות.

בסופו של ההליך, במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף משפטי מצד בית המשפט, נקבע כי עיריית אילת יחד עם מתקני פסגות - מתקיני המתקנים בפארק, ישלמו פיצוי בסך 140 אלף ש"ח.

זאת בנוסף לפיצוי שקיבלה במסגרת הפעלת פוליסת תאונות אישיות תלמידים במסגרתה כל ילד מגיל 3 ועד 18 מבוטח בעת הרשמתו למוסד לימודי. פוליסה זו מכסה כל פגיעה גם מחוץ לביה"ס, מחוץ לשעות הלימודים ואפילו פציעה בעת חופשה בחו"ל בתקופת החופש הגדול.