בבית המשפט למשפחה באשדוד תבעה אחות את אחיה וסיפרה שב-1994 נרכשה עבורה הדירה בה היא חיה על ידי אחיה הנתבע בהתאם לבקשת אם הצדדים, שרצתה לסייע לה בהליך הגירושין מול בעלה. היא טענה שיש לה זכות בעלות בנכס, שרשום על שם אחיה. השופטת קבעה שהדירה שייכת לנתבע אך במקביל התקבלה טענת התובעת כי אחיה נתן לה זכות מגורים בדירה לכל ימי חייה.  

הדירה שבמחלוקת נרכשה באוגוסט 1994 ונרשמה על שם אמם המנוחה של הצדדים.

בצוואה שנערכה ב-1996 האם ציוותה בין היתר את מלוא הזכויות בדירה וכן בדירת מגורים נוספת לנתבע, ואת יתר עזבונה ציוותה בחלוקה שווה בין כל ילדיה. האם נפטרה ב-2004.

הזכויות בדירה עברו ב-2007 על שם הנתבע. למרות זאת, מאז רכישתה, התובעת היא זו המחזיקה בדירה, גרה בה דרך קבע ונוהגת בה מנהל בעלים, בעוד שהנתבע גר דרך קבע בארצות הברית.

ניצני המחלוקת החלו ב-2011 כשהנתבע הגיש תביעת פינוי נגד התובעת. התביעה נמחקה ב-2013 לבקשת הנתבע. ב-2018 הוא הגיש בבית משפט השלום תביעה נוספת לפינוי הנכס. גם תביעה זו נמחקה בשל היעדר התייצבות הנתבע.

בתביעה שהגיש האחות נגד האח היא סיפרה שלה ולבעלה המנוח נולדו להם שישה לילדים. בעלה המנוח לא תיפקד כבעל ולא תמך במשפחה, לעיתים נעלם למשך שבועות והיה מכור להימורים וצבר חובות כבדים. היא ציינה שאלימות וקשיי פרנסה אפיינו את חייה.

התובעת הוסיפה שאמה המנוחה והנתבע דרשו ממנה נחרצות לשים קץ לנישואיה. ואולם, בעלה התנה את הענקת הגט בוויתור מצידה על הזכויות בדיור הציבורי. לפיכך התחייב הנתבע לרכוש עבורה דירה לשביעות רצונה. בהינתן כי הנתבע אדם אמיד מאוד ולאור התחייבותו היא נעתרה לבקשתו.

התובעת הוסיפה שעם פטירת האם המנוחה, כעשר שנים לאחר רכישת הדירה, הסתיימה האידיליה בין הצדדים, כאשר הנתבע החל לנהוג בה באופן סדיסטי ואובססיבי ומתוך מטרה לשלוט בה ובילדיה.

הנתבע טען מנגד כי מדובר בנכס שהוא רכש וששייך לו, כפי שמעיד הרישום. הוא הכחיש שייעד את הנכס לטובת התובעת וטען שהיא נכנסה להתגורר בדירה רק בשל רצונו לסייע לה ולא להותיר אותה ללא קורת גג ועל רקע מצבה הכלכלי.

לטענתו, הוא השכיר את הדירה לאחותו אך היא הפרה את הסכם השכירות בכך שלא שילמה את דמי השכירות ובנסיבות אלה הוא זכאי לפנותה מהנכס.

מה פסקה השופטת?

השופטת עפרה גיא מבית המשפט למשפחה באשדוד ציינה שאין חולק ואף התובעת הצהירה כי לא היא אשר מימנה את רכישת הזכויות בדירה. למעשה, התובעת לא טוענת כי יש לה זכויות בעלות בנכס כי אם זכות מגורים ושימוש בדירה עד אחרית ימיה.

באשר לטענת הנתבע כי השכיר את הדירה לתובעת, היא ציינה שהנתבע לא הוכיח כי קיבל תמורה מהתובעת בגין מגוריה בדירה ולו בעבור חודש מגורים אחד בה.

השופטת הגיעה למסקנה שלתובעת הוענקה זכות של בר-רשות בנכס. היא הוסיפה שמהעדויות עולה כי הרשות הוענקה לתובעת מהנתבע למשך כל חייה ומדובר ברשות בלתי חוזרת.

תביעת התובעת לבעלות בדירה – נדחתה.