בני זוג לשעבר, להם שלושה ילדים קטינים, התגרשו בשנת 2015 לאחר שיחסיהם עלו על שירטון. מאז החלו הליכי הגירושין, קיים סכסוך מר בין הגבר והאישה. בין הצדדים התנהלו עשרות הליכים משפטיים, חלקם בבית המשפט לענייני משפחה וחלקם בבית הדין הרבני. 

בקביעת המשמורת נקבע כי האם תגדל את הילדים, האב יהיה חייב בתשלום מזונותיהם ויראה אותם פעמיים בשבוע וכל שבת שניה. 

שלושת הילדים – הבן הבגיר ושתי הקטינות - אינם מקיימים מזה שנים קשר עם האב. בתחילת הסכסוך, בשנת 2015, קיימו הקטינים והאב הסדרי שהות סדירים, פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני. בשנת 2016 החלה התדרדרות בקשר בין הקטינים לאב, והם סירבו לפוגשו. התדרדרות זו התרחשה במקביל לתלונות שהגישה האם בדבר פגיעה מינית נטענת של האב בקטינות. האם הגישה כנגד האב שבע בקשות לצווי הגנה וכמה תלונות במשטרה. יצוין כי כל התלונות למשטרה נסגרו מחוסר ראיות. חוות הדעת והתסקירים שהוגשו לבית המשפט ולבית הדין הרבני, כמו גם בדיקות רפואיות אליהן לקחה האם את הקטינה מ', לא הצביעו על כך שהאב פגע מינית בבנותיו.

מאז שנת 2016 האב לא פגש בשניים מילדיו. בכל ניסיון טיפולי עליו הורה בית המשפט, סירבו הילדים בתוקף ליצור איתו קשר. את הבת הקטנה פגש האב במרכז קשר, לסירוגין, עד שנת 2018, שאז נגדעו המפגשים בשל סירובה הנחרץ של הילדה להיפגש עם אביה.

בסוף שנת 2017 הגיש האב תביעה למשמורת הקטינים והסדרי ראיה לבית המשפט לענייני משפחה, ובה עתר להורות על מפגשים דחופים בינו לקטינים, לאסור על מפגשים בין האם לקטינים עד אשר גורם מטפל יקבע את מצבה הנפשי וכי היא אינה מסוכנת לקטינים, וכן עתר להורות כי הוא יהיה המשמורן היחיד על הקטינים.

בית המשפט שלח את הצדדים לטיפול במרכז קשר וכן ליווי על עובד סוציאלי, אך הניסיונות כשלו מאחר והילדים סירבו לשתף פעולה. 

בשנת 2018 הגיש האב תביעה נזיקית נגד האם בסך מיליון שקל, בגין ניכור הורי מאחר והסיטה את ילדיו נגדו ומאז הם מסרבים לראותו.

לאחר שבע שנים של התדיינות משפטית וניסיונות שלא צלחו לשיקום הקשר בין האב לילדיו, קבע בית המשפט כי הנתק המוחלט בין האב לילדים נוצר בעיקר עקב הסתת האם את הקטינים כלפיו. נקבע כי מתחילת ההליכים נקטה האם בפעילות מכוונת שמטרתה להגביל ואף לשלול את אפוטרופסותו הטבעית של האב. נקבע כי לאורך כל התהליך פעלה האם בכל דרך למניעת הקשר בין האב לקטינים, באמצעות בקשות חוזרות ונשנות לצווי הגנה, צווי מניעה, ועקירת הקטינים מבית מגוריהם.

בית המשפט לא קיבל את טענת האם לפגיעה מינית. נקבע כי גרסת האם בעניין גילוי הפגיעה בקטינה מ' לא הייתה עקבית, והגרסה "התפתחה" ואף "הורחבה" ביחס לפגיעה נטענת בילדים הנוספים.

בית המשפט קבע כי למרבה הצער, הניכור ההורי החריף והעצים במהלך ההליכים המשפטיים שהתנהלו על פני שבע שנים, ובשלב זה קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע. הילדים שחוקים מאוד ממעורבות כל הגורמים ומההליך השיפוטי, ומוטב בשלב זה לחדול מכל ניסיון נוסף לחידוש הקשר.

בסופו של דבר קבע בית המשפט לענייני משפחה כי משמורת הילדים תשאר אצל האם, וכי תפצה את אבי הילדים בסך של 80 אלף ש"ח. עוד נקבע כי האב לא ישלם מזונות שניים מילדיו וכי מזונות ילדה נוספת יהיו בסך 1,000 ש"ח בלב.

על פסק הדין הזה הגיש האב ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בעתירתו דרש האב לביטול המשמורת המלאה שנקבעה לאם; קביעת זמני שהות עם האב ולחילופין הוצאת הקטינות למסגרת חוץ ביתית; חיוב האם להשיב את מלוא המזונות ששולמו לידיה החל ממועד הגשת התביעה או ממועד הבקשה לצו ההגנה הראשון שהגישה, ולחילופין, ביטול הליכי הגבייה בהוצאה לפועל לגביית דמי המזונות הזמניים; חיוב האם לשלם פיצוי כספי ראוי שישקף את חומרת מעשיה. 

בתגובה לערעור ביקשה האם לדחות אותו על הסף, חזרה על טענותיה על פגיעה מינית בילדיה וטענות נוספות.

שופטי בית המשפט המחוזי, אב"ד שרה דברת והשופטים אריאל חזק וגאולה לוין, החליטו בפסק הדין לקבל את הערעור בחלקו בקשר לגובה הפיצוי הנזיקי, ואציע להעמידו על סך 400,000 ₪. כן אציע לבטל את חיוב האב במזונות שלושת הילדים, החל מדצמבר 2019 ואילך.

עוד הוחלט לדחות את עתירתו של האב לקבל משמורת על ילדיו או לחילופין לקבוע הסדרי ראיה או הוצאה למסגרת חוץ ביתית.

בפסק הדין כתבו שופטי המחוזי: "כמיהתו של האב לשקם את הקשר עם ילדיו מובנת ואנושית ביותר. מנקודת מבטו, כהורה, הוא אינו מוכן להשלים עם הנתק מילדיו ומבקש להוסיף ולנסות לקרבם אליו באמצעות טיפול ובאמצעות החלטות שיפוטיות כופות. ואולם, התמונה העולה מתוך ניסיונות הטיפול והדיווחים של הגורמים המטפלים היא כי למרבה הצער אין תוחלת, בשלב זה, בהמשך הניסיונות לשיקום הקשר. הקטינות מסרבות בכל תוקף לכל סוג של קשר עם אביהן. במהלך שבע השנים בהם נוהלו ההליכים המשפטיים, עברו הקטינות טיפולים ואבחונים אצל גורמי מקצוע שונים. בית המשפט קמא קבע כי הילדים שחוקים מאוד מהליכי הטיפול ומההליכים המשפטיים. קביעה זו לא נסתרה. האב לא הצביע על טעות בפסק הדין, או על שביב של מקור לתקווה כי הליך טיפולי נוסף יביא לשיקום הקשר. האב לא הציע כל הליך טיפולי קונקרטי אשר עשוי, ולו בסיכוי קל, להביא תועלת במצב המשפחתי העגום.

ללא ספק, מדובר בתוצאה מתסכלת שקשה להשלים עימה, אך לא מצאתי יסוד לשנות מהחלטת בית המשפט קמא, ולכפות על הקטינות בשלב זה לקיים מפגשים עם האב".

מהי תסמונת ניכור הורי?

תסמונת "ניכור הורי" היא תופעה של התנכרות הילד לאחד ההורים ללא צידוק, כאשר האחראי להתנכרות הוא ההורה האחר. התופעה מאופיינת בדחייה חריפה מצד הילד את ההורה הלא משמורן, מסע של הכפשות כלפי אותו הורה כאשר אין לתוכן הטענות יסוד סביר במציאות ובהיסטוריית היחסים הקודמת לפרידה, חשיבה מתוכנתת שהילד מציג כלא תלויה בהורה המנכר והתפשטות השנאה או העוינות של המנוכר למי שמזוהה עימו.

במדינות מסוימות הוכרה התופעה כהתעללות פסיכולוגית בילד. האינטנסיביות הרגשית שחווים ילדים מנוכרים לאורך זמן ממושך מציפה את עולמם הפנימי וגובה מהם מחיר כבד בעודם ילדים, וגם מאוחר יותר, כאנשים בוגרים (ר' ד"ר ענבל בר און, ד"ר יואב מאז"ה, ניכור הורי סקירת ספרות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, תש"ף).

בתי המשפט רואים בחומרה תופעה בזויה זו, שכונתה כעין חטיפה נפשית של הילדים באמצעים פסיכולוגיים הגורמים לניתוקו מההורה האחר ופיתוח תלות בהורה המנכר.