מהתביעה עולה כי לפני כ-6 שנים במהלך יום העבודה בעת שעוזר מנהל העבודה  המתין בכדי להעלות קרמיקה לקומה ה-8 של הבניין, נפל מהעגורן ברזל במשקל קילו וחצי מגובה של 100 מטר.

הפועל  נפגע בכתף שמאל, מרפק שמאל ובקרסול שמאל. הברזל נפל בשל ליקוי בתפס אבטחת האונקל אשר נגרם בגין מחדלה של חברת הבנייה וחברת ההנדסה שמצאה ליקוי בעגורן, יומיים לפני התאונה.

מתסקיר בדיקת העגורן שנערך ע"י מפקח עבודה יומיים לפני התאונה, עולה כי היו ליקויים בעגורן: תפס אבטחת האונקל נשמט ממקומו והיה דרוש לבצע תיקון של הסדרת פעולת תפס האבטחה.

על אף שנכתב במפורש בתסקיר כי העגורן איננו תקין ודרוש תיקון, חברת הבנייה  לא הפסיקה את השימוש בעגורן וגם לא פעלה לתיקון העגורן לאלתר.

יתירה מכך, רק לאחר התאונה, ביום למחרת, הוזמנה לשונית חדשה לאונקל  שכן נמצא כי הלשונית הייתה מעוותת.

בכתב התביעה נטען כי אין ספק שחברת הבנייה התרשלה כאשר לא דאגה לתקינות העגורן ואשר היו בו ליקויים ובכך סיכנה את שלומם של העובדים ובין היתר את התובע.

בנוסף מהמסמכים אשר הועברו לעוזר מנהל העבודה עולה ספק גדול באשר לתוקף הרישיון של העגורן, שכן עולה מהרישיון כי הודפס רק למחרת התאונה.  

לאחר התאונה הנפגע פונה לבי"ח  קפלן  שם נמצא כי נגרם שבר לקרסול רגל שמאל שגובס. התובע נבדק ע"י ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי אשר בדקה את התובע וקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 19%.

באי כוחו עורכי הדין גיל וניצן הראל העוסקים בתביעות נזקי גוף, טענו בתביעה כי הנפגע אינו עושה שימוש מלא ברגל שמאל, מתקשה להרים משאות ומתקשה בביצוע פעולות שגרתיות ויומיומיות, זאת בנוספת לצלקת כואבת באזור הפגיעה.

לטענתם חברת הבנייה לא עשתה כל שהייתה צריכה לעשות בכדי למנוע את התאונה ותוצאותיה. היא לא הקפידה ולא פיקחה על נוהלי בטיחות וזהירות כמתחייב מאופי העבודה ודרישות החוק, לא דאגה לתקינות העגורן ולתיקון תפס אבטחת האונקל באופן מיידי ובדחיפות לפני התאונה ולאחר הבדיקה.

עוזר מנהל העבודה ביקש שבית המשפט יפסוק לו פיצוי עבור  אובדן שכר וזכויות פנסיוניות, עזרה, הוצאות רפואיות וכאב וסבל.

חברת הבנייה ביקשה בכתב ההגנה לדחות התביעה על הסף, בין היתר בטענה לאשמה מוחלטת מטעם הפועל וכי הוא זכאי לפיצוי מהביטוח הלאומי.

חברת ההנדסה שבדקה העגורן יומיים לפני התאונה, מצאה ליקוי וביקשה לתקנו בתוך 5 ימים, טענה בכתב ההגנה כי הבודק סבר כי הליקוי שמצא אינו קריטי עד כדי השבתת העגורן.

לטענתם מדובר בליקוי בולט ונראה לעין ואם חברת הבנייה חשבה כי הוא מהווה סכנה מוחשית ומיידית, היה עליה לתקן העגורן מיידית, יעוד ציינו כי לא היה קשר בין הליקוי ובין נפילת החלק שפגע בפועל.

בסופו של דבר הושג הסכם פשרה, לפיו חברת הבנייה וחברת ההנדסה יתחלקו בתשלום הפיצוי לפועל.