הסיפור החל בשנת 2020, כאשר אסתר אזולאי מכרה את דירתה ברחוב שהם באשדוד לברק וקארין סבן בסכום של 1.84 מיליון ש"ח. החזקה נמסרה לרוכשים בסוף דצמבר, אך לטענת המוכרת, הם לא שילמו את יתרת התמורה – כ־23,500 ש"ח. היא דרשה לא רק את היתרה, אלא גם פיצוי מוסכם של 184 אלף ש"ח ועוד 200 ש"ח לכל יום איחור.

מנגד, הרוכשים טענו כי גילו ליקויים חמורים בריצוף – מרצפות רופפות, חלולות ושקועות – שלדבריהם הוסתרו מהם. הם הגישו תביעה שכנגד בסך 279 אלף ש"ח, שכללה דרישה לפיצוי מוסכם ודרישה לכיסוי עלויות תיקון הריצוף, בהסתמך על חוות דעת מומחים

במהלך המשפט נשמעו מומחים משני הצדדים: חלקם קבעו כי מדובר במרצפות בודדות שניתן להחליף בקלות, ואחרים טענו כי נדרש להחליף את כל ריצוף הבית.

עדות שוכר הדירה העלתה כי הליקויים החמירו לאחר שהרוכשים נכנסו לבית, וכי בזמן המכירה לא נראה היה שמדובר בבעיה משמעותית.

השופטת סבין כהן קבעה בפסק הדין כי אכן ייתכן שהיו מספר מרצפות רופפות, אך לא הוכח כי מדובר בליקוי מהותי או מוסתר.

בית המשפט הדגיש כי מוכר דירה יד שנייה אינו נדרש להציג "רשימת בלאי" על פגמים זניחים, כל עוד אינו מסתיר ליקויים מהותיים.

עוד נקבע כי הרוכשים לא עמדו בנטל להוכיח כי המוכרת ידעה והסתירה במכוון ליקויים חמורים

בסופו של דבר, התביעה שכנגד נדחתה, והרוכשים חויבו לשלם למוכרת את יתרת התמורה – 23,500 ש"ח – בתוספת פיצוי של 200 ש"ח לכל יום איחור (24,000 ש"ח) והוצאות משפט בסך כולל של 47,500 ש"ח.

המשמעות

פסק הדין מזכיר לקונים ולמוכרים כאחד: בעת רכישת דירה יד שנייה, צפויים פגמים טבעיים של בלאי. מצד אחד, על המוכר חלה חובת גילוי לגבי ליקויים מהותיים; מצד שני, לא כל פגם קטן מצדיק תביעה או פיצוי.