לאחר ביטול הטיסה, הטיסה החלופית המריאה בשעה 18:30 במקום 16:30, ובעקבות העיכוב החמיצו השניים את טיסת ההמשך לאיביזה. רק למחרת בבוקר סודרה להם טיסה אחרת, וגם שם לא קיבלו שירותי לינה כנדרש. כשהגיעו סוף סוף לאיביזה, נאלצו להמתין שלושה ימים עד לקבלת המזוודות. לטענתם, הדבר פגע קשות בחופשה הקצרה של חמישה ימים בלבד.

טענות הצדדים
התובעים דרשו פיצוי סטטוטורי בגין ביטול הטיסה, החזר הוצאות מזון, לינה והסעות, פיצויים לדוגמה, פיצוי על עוגמת נפש והפסד לילה במלון באיביזה, וכן פיצוי בגין עיכוב הכבודה.

מנגד טענה חברת וולינג כי ביטול הטיסה נבע מהתפרעות נוסעים – "נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתה", כהגדרת החוק – ולכן היא פטורה מפיצוי כספי. עוד נטען כי הנוסעים עודכנו על זכויותיהם, סודרה להם לינה ומזון, אך בשל מחסור בהסעות בשעת לילה מאוחרת לא ניתן היה לספק שירות זה לכלל נוסעי המטוס. לגבי העיכוב במסירת המזוודות נטען כי התובעים עצמם בחרו לאסוף אותן משדה התעופה.

הכרעת הרשמת רוזן
רוזן קבעה כי ביטול הטיסה אכן נבע מנסיבות חריגות ובלתי צפויות – ולכן אין זכאות לפיצוי הסטטוטורי מכוח חוק שירותי תעופה. גם דרישת התובעים לפיצויים לדוגמה, פיצוי בגין עוגמת נפש או הפסד לילה במלון – נדחתה.

עם זאת, נקבע כי שירותי סיוע (לינה, מזון ומשקאות) לא סופקו בפועל, ועל כן נפסק פיצוי של 350 ₪ לכל אחד בגין מזון ומשקאות ועוד 1,000 ₪ לכל אחד בגין לינה. בנוסף, בשל העיכוב של שלושה ימים בקבלת המזוודות, נפסק להם פיצוי נוסף בסך 1,000 ₪ לכל אחד.

בסך הכול חויבה חברת וולינג לשלם לכל אחד מהתובעים 2,350 ₪ – וביחד 4,700 ₪.

משמעות הפסיקה
פסק הדין מדגיש כי חברות תעופה אינן נדרשות לשלם פיצוי מלא על ביטול טיסה בנסיבות חריגות שאינן בשליטתן, אך חובתן להעניק שירותי סיוע לנוסעים בזמן אמת. במקרה זה, המחדל במתן שירותי הסיוע ועיכוב הכבודה הובילו לחיוב בפיצוי.