איוב גססה (יליד 1997) מוכר מהליכים פליליים שונים בבתי משפט, ביניהם עבירות של הסגת גבול פלילית. שמו מופיע בתיקים מרובים בבית משפט השלום.

זו הייתה הדילמה המרכזית שעמדה בפני השופטת, סגנית הנשיא שירלי דקל נוה. מצד אחד, עבירת רכוש שמטלטלת כל אדם מן היישוב – רכב שחונה ליד הבית, דלת סגורה אך לא נעולה, ותיק שבתוכו 15 אלף שקל, דרכון, טבעת זהב וחפצים אישיים שנעלמים בתוך דקות.

מצד שני, נאשם עם סיפור חיים קשה, רקע משפחתי מורכב, אם חולה המוכרת כנכה בשיעור 100%, אב שנפטר לאחר שחלה באלצהיימר, אחים שמתו, חיי עוני, חוסר יציבות, מעברים בין מוסדות, ושורה של ניסיונות שלא צלחו להתרחק מהחברה השולית שסחפה אותו פעם אחר פעם.

לפי גזר הדין, הנאשם, איוב גססה, הגיע במאי 2025 לרכב שחנה סמוך לבית המתלונן בראשון לציון. הוא פתח את הדלת, שנשארה לא נעולה, נכנס פנימה ונטל רכוש יקר ערך – תיק ובו 15 אלף שקל במזומן, דרכון ישראלי, כרטיס שטיפה לרכב וטבעת זהב בשווי 700 שקלים. הכל באמצע היום, ברחוב, באור מלא, בזמן שכל רגע עלול היה להסתיים במפגש עם בעל הרכב או עוברי אורח.

אבל מאחורי התיאור היבש של העבירה, נחשף בבית המשפט גם סיפור חיים לא פשוט.

מהתסקיר עלה כי גססה עלה לארץ מאתיופיה בילדותו, המשפחה עברה בין מרכזי קליטה, ובהמשך התגוררה גם תקופה באשדוד לפני שעברה לראשון לציון. הוא תואר כמי שהתמודד מילדות עם קשיי הסתגלות, קשיי משמעת ותפקוד לימודי נמוך. בפנימייה דווקא מצא לראשונה יציבות, השלים 12 שנות לימוד, אבל כשעזב – חזר בהדרגה למעגלים שוליים, לשימוש בחומרים ממכרים, לחוסר יציבות תעסוקתית ולפלילים.

הטרגדיה האישית ליוותה אותו לאורך הדרך. שני אחים נפטרו עוד לפני העלייה לישראל, אח נוסף מת בגיל שנתיים, אביו נפטר לפני כ-8 שנים, ואמו, לפי החומר שהוגש, מתמודדת עם בעיות בריאות קשות, לאחר שבץ מוחי, סוכרת, לחץ דם גבוה ופגיעה קשה בתפקוד. גם מצבו הכלכלי של הנאשם היה קשה מאוד. סנגורו סיפר כי כשנעצר, הוא היה ללא נעליים וגרביים, ובמשך שבועות לא הופקד עבורו כסף לקנטינה.

אלא שבצד כל אלה עמדה תמונה נוספת, קשה לא פחות:

זה לא היה המפגש הראשון שלו עם מערכת החוק. לגססה ארבע הרשעות קודמות, חלקן בעבירות רכוש דומות. הוא כבר זכה בעבר להזדמנויות טיפוליות, להקלות, ואף למאסר על תנאי. רק כחודש אחרי ששוחרר ממאסר קודם, הוא שב וביצע עבירה נוספת. וזה, מבחינת בית המשפט, היה נתון מכריע.

כאן בדיוק ניצב הקונפליקט הגדול של גזר הדין. השופטת לא התעלמה מהכאב, מהחסכים, מהעובדה שמדובר באדם צעיר שגדל לתוך מציאות קשה. להפך.

היא פירטה בהרחבה את נסיבות חייו, נתנה משקל להודאה שלו, לחיסכון בזמן שיפוטי, למצבה הרפואי של אמו, לקשיים הכלכליים הקשים שחווה, וגם לכך שבדבריו האחרונים היא התרשמה שהוא מדבר בכנות כשהוא אומר שהוא רוצה להתרחק מעולם הפשע.

במהלך הדיון אף נעשה ניסיון ממשי לשכנע אותו לנצל את ההליך הפלילי כדי להיכנס למסלול טיפולי-שיקומי. גם שירות המבחן, גם הסנגור, וגם בית המשפט ניסו לפתוח בפניו את הדלת הזאת. אבל הנאשם התעקש שהוא יוכל להשתקם בכוחות עצמו, בלי טיפול, בלי תוכנית מסודרת, בלי ליווי. מבחינת השופטת, זו הייתה נקודת שבר. הרצון המילולי קיים, אולי אפילו כנה, אבל ניסיון העבר לימד שהוא כבר ניסה להשתקם לבד – ונכשל.

השופטת עמדה גם על הפגיעה במתלונן ובציבור. היא הזכירה כי רכב איננו רק כלי תחבורה, אלא כמעט "שלוחה של ביתו של אדם". אדם שמחנה את רכבו ליד הבית צריך לדעת שהחפצים האישיים שבתוכו אינם הפקר. היא הדגישה שעבירות כאלה יוצרות לא רק נזק כספי, אלא גם פחד, עוגמת נפש ופגיעה בתחושת הביטחון. מעבר לכך, ביצוע העבירה לאור יום, ברחוב פתוח, העיד בעיניה על תעוזה והיעדר מורא, וגם יצר פוטנציאל ממשי להסלמה אלימה אילו היה מתפתח עימות במקום.

לצד זאת, בית המשפט הבחין גם בין חומרת העבירה לבין נסיבות ביצועה. הרכב לא נפרץ בכוח, לא נגרם לו נזק, לא היה תכנון מוקדם מתוחכם ולא שימוש בכלים. לכן נקבע כי מתחם הענישה נע בין מספר חודשי מאסר שאפשר לרצות בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל. אלא שבמקרה הזה, העבר הפלילי, החזרה המהירה לפשיעה לאחר שחרור ממאסר, והעובדה שמעל ראשו כבר ריחף מאסר מותנה – הכריעו את הכף.

בסופו של דבר, השופטת בחרה לא למצות את הדין עד הקצה, אבל גם לא להעניק הזדמנות נוספת שתתבסס רק על תקווה. היא גזרה עליו 7.5 חודשי מאסר בפועל, והפעילה מאסר מותנה בן 4 חודשים בחלקו בחופף ובחלקו במצטבר, כך שבסך הכל ירצה 10.5 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. בנוסף, נגזרו עליו מאסרים מותנים, קנס של 1,000 שקלים, ופיצוי של 3,000 שקלים למתלונן.

גזר הדין הזה הוא הרבה מעבר לעוד תיק רכוש. זהו סיפור על צעיר שנדמה כי החיים מעולם לא באמת האירו לו פנים, אבל גם על אדם שבכל פעם שקיבל הזדמנות – התקשה לאחוז בה. בית המשפט ראה את הפצע, הכיר בכאב, אפילו ביטא תקווה אמיתית שהפעם יצליח להיחלץ, אך בסופו של דבר קבע כי מול הסיכון הממשי להישנות עבירות, אי אפשר להסתפק ברחמים בלבד.

והשורה התחתונה הייתה חדה וברורה: כאב החיים יכול להסביר, אבל לא להצדיק. רצון להשתנות הוא התחלה, אבל בלי מעשה, בלי טיפול ובלי מסגרת – הוא לא מספיק כדי לעצור את הנפילה הבאה.