ההורים נישאו ב-2010 ונפרדו ב-2020. בהסכם הגירושין נקבע כי הבנות תתגוררנה עם האם, בעוד לאב ייקבעו זמני שהות קבועים – פעמיים בשבוע, כולל לינה, וסופי שבוע אחת לשבועיים. לאורך השנים נוהלו הליכים רבים סביב קיום ההסכמות, מכירת דירת המגורים המשותפת ויחסי ההורים.

בשנת 2024 ביקשה האם לעבור עם הבנות למרכז הארץ, סמוך להוריה, בטענה כי המעבר יאפשר לה להשתלב בעבודה כאדריכלית ולקבל תמיכה משפחתית. האב התנגד בכל תוקף וטען כי הדבר יפגע אנושות בקשר שלו עם הבנות.

נימוקי בית המשפט

השופטת אלפסי הדגישה כי השיקול המכריע הוא טובת הקטינות, וכי בנסיבות המקרה טובתן מחייבת להמשיך להתגורר בדרום, על מנת להבטיח יציבות בחייהן ולחזק את הקשר עם האב.

לדברי השופטת:

“נמצא כי נקודת המוצא של שני ההורים הייתה כי הבנות תמשכנה להתגורר וללמוד בדרום. רק בשלהי אוקטובר 2024 צץ בליבה של האם הרעיון לגבי המעבר עם הבנות למרכז, ללא כל הסכמה מצד האב”.

עוד הוסיפה:

“בחינת סיפור חייהן של הבנות הצעירות על ציר הזמן מלמד על כך שחוו משברים ומעברים רבים… טובתן דורשת יציבות וראוי כי ההורים יתגייסו לטובתן”.

בפסק הדין נמתחה גם ביקורת על תסקיר העו”ס, שלא שוחחה עם הבנות לקראת מתן ההמלצות:

“מאליו מובן כי במסגרת הכנת תסקיר מצופה כי העו”ס תשוחח עם הילדים, וודאי ביחס לעניין המהווה שיקול מרכזי בהמלצותיה”.

זמני השהות

השופטת אלפסי קיבלה את בקשת האב להרחיב את זמני השהות, אך הדגישה כי ההרחבה תעשה בהדרגה ותותנה בהמשך טיפול ההורים במסגרת “גשר לקשר”:
• בשלב הראשון – מפגשים בימי שני ורביעי ללא לינה.
• לאחר מכן – לינה באמצע השבוע ונוכחות אשתו וילדיו הנוספים של האב.
• החל מספטמבר – לינה גם בסופי שבוע אחת לשבועיים, ככל שהמפגשים יתקיימו כסדרם.

כדי להבטיח את קיום ההסדרים, קבעה השופטת מנגנון סנקציות:

“מי מההורים אשר יפר את זמני השהות… יחויב בתשלום 1,000 ₪ בגין כל הפרה”.

חיוב בהוצאות

בסיום פסק הדין חויבה האם לשלם לאב הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ בצירוף מע”מ.