כזכור, בעקבות מגפת הקורונה ניתנו מספר מענקי סיוע לעצמאיים ולשכירים בעלי שליטה, במסגרת הוראות שעה מכוח חוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים. הקריטריונים לקבלת המענקים התבססו בעיקרם על השוואת המחזורים המדווחים לרשות המיסים. נוכח היקף הזכאים ניתנו המענקים לכל דורש ולעיתים תנאי הזכאות נבחנו רק בדיעבד. לאחר בדיקת הזכאות ניתנה האפשרות לכל מי שלא עמד בתנאי הזכות להשיב את המענקים באופן וולונטרי (לא פעם תוך עריכת הסדרי תשלומים). בתום התקופה מי שלא החזיר באופן וולונטרי את הסכומים נדרש על ידי המנהל להחזירם.

במקרה הנדון המערערת קיבלה חמישה מענקי סיוע על סמך הצהרתה, לאחר בדיקת בקשתה עלה כי היא לא הייתה זכאית למענקים, זאת מאחר שבתקופת הקורונה לא רק שהכנסותיה בעסק לא ירדו אלא לאורך רובה המוחלט של התקופה אף עלו ביחס לתקופה הקודמת למגיפה (בחודשיים בהם הייתה ירידה בהכנסות היא לא הייתה בגובה הירידה המזכה). לאור האמור, השיבה המערערת שלושה מהמענקים ולגבי שני מענקים נוספים הגישה השגה, אשר נדחתה.

בגין החלטה זו הוגש הערעור.

השאלה המרכזית שעמדה בבסיס הערעור נסובה סביב השאלה האם רשות המסים רשאית  לדרוש החזר מענקים לאחר סיום תוקפה של הוראת השעה (מענק הפעימה הראשונה). שכן לטענת המערערת, עם תום תקופת הוראת השעה פוקעת סמכותו של המנהל לדרוש את החזרתם המענקים מכוח פעימה זו.

רשות המסים, באמצעות עו"ד דמיטרי קוגן, מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי) טענה כי בהתאם לחוק הפרשנות, אין ביטולו של חוק משפיע על זכות או חיוב שעל פי הדין מבוטל ולכן גביית המענקים שניתנו ביתר ימשיכו לעמוד בתוקפו.

כב' השופטת יעל ייטב קיבלה את עמדת המדינה וקבעה כי: "בעקבות מגפת הקורונה ובמטרה להתמודד עם השפעותיה, ולהעניק מענה מהיר ויעיל בתחום הכלכלי, הותקנו חיקוקים רבים, לרבות באמצעות תקנות שעת חירום. נוכח הנסיבות, לא ניתנה לעיתים התייחסות מפורשת לכלל ההיבטים, ואולם אין לראות בכך הסדר שלילי."..... וכי מהוראות חוק הפרשנות ''....ניתן ללמוד כי החיוב להחזיר את המענק ששולם ביתר אינו מתפוגג עם סיום תוקפה של הוראת השעה......''.

עוד נקבע כי: "...בעצם בקשת המענק הסכים כל מבקש לקבל את תנאי המענק אשר הוטבעו בו במועד שניתן, לרבות את התנאי הגלום בו שלפיו ככל שיסתבר בדיעבד שמקבל המענק לא היה זכאי לו, יוחזר המענק, וככל שהמענק לא הוחזר יהיה המנהל ראשי לדרוש  את החזרתו, בתוספת הפרשי הצמדה , או הפרשי הצמדה וריבית, לפי העניין."

ביחס לאופן שבו על רשות המסים לדרוש כספים אלה ציינה השופטת ייטב: "במתן התשובה לשאלה זו יש לשקול את תכלית החקיקה ונסיבותיה; הצורך להבטיח מענה דחוף לקשיים הכלכליים המיידים שנוצרו בעטיה של מגפת הקורונה, באמצעות תקנות לשעת חירום, בהליך מזורז אשר לא הביא בהכרח בחשבון את כלל ההיבטים; מתן המענק מבלי שנבדקו תחילה תנאי הזכאות; העובדה שהמנהל לא נחפז לדרוש את החזר המענק, אלא אפשר תקופת הערכות ו"שיקום" מהשלכות הקורונה כדי להקל על מקבלי המענק, למרות שלא היו זכאים למענק מלכתחילה; העובדה שמדובר בכספי ציבור, אשר ניתנו בהתאם לתנאי זכאות ברורים ומאוזנים, על יסוד שיקולים פיסקאליים, וחריגה מכללים אלו תוביל בהכרח להפליה (בין חסרי זכאות שחלקם קיבלו את המענק לאור בקשתם, לבין אלו שלא ביקשו אותו מלכתחילה)..."

טענה נוספת של המערערת הייתה כי יש לוותר לה על דרישת החזר המענקים שבמחלוקת והפרשי ההצמדה הנלווים שכן מנהל רשות המסים שגה בעת שלא הפעיל סמכותו שלא לגבות תשלומים אלו. הרשות טענה מנגד כי וויתור על דרישת החזר המענק נעשה רק בנסיבות בהן נקלע מקבל המענק לחדלות פרעון, או בנסיבות שבהן חלה מקבל המענק במחלה קשה. 

בית המשפט קיבל את עמדת הרשות תוך שציין: '.... ניתן להתרשם כי המנהל השתמש בסמכות הרחבה המסורה לו בחוק לצמצום פערים בהתאם לאמות מידה ברורות, תוך איזון נאות בין הקביעה המפורשת של המחוקק בדבר תנאי הזכות, לבין צרכים חריגים של מקבלי מענקים ספציפיים, אשר מטעמים כלכליים או רפואיים חריגים מתקשים להשיב את הסכומים. מדובר במבחנים ראויים התואמים את מטרתו הסוציאלית של החוק, ולא מצאתי שנפל בהם פגם.....למותר לציין כי המערערת לא הצביעה על קשיים כלכליים או בריאותיים חלילה המצדיקים פטור סוציאלי מהשבה, וכפי שהראה המנהל, לא הייתה למערערת ירידת מחזורים בעקבות מגפת הקורונה, כי אם עלייה (או ירידה בשיעור שאינו מזכה במענק)....''.

ביחס למענק הנוסף, טענה המערערת כי אין עליה להחזירו כיוון שהוא ניתן לכל מי שהיה זכאי למענק הפעימה השנייה זאת מבלי שחויב בהגשת בקשה ספציפית לקבלו. גם הפעם קיבל ביהמ"ש את עמדת המדינה וקבע שכיוון שאין המערערת עומדת בתנאי הזכאות לקבלת מענק הפעימה השנייה אין היא זכאית גם למענק הנוסף.

לאור האמור נדרשה המערערת להחזיר את המענקים שניתנו לה.