בפסק דין שניתן ב־9 בפברואר 2026 בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד (השופטת עפרה גיא), נדונו שתי תביעות מקבילות בין בני זוג לשעבר: מזונות ילדים ו־חלוקת רכוש. המחלוקת המרכזית: האם האב הוא “איש עסקים אמיד” שמסתיר יכולת – או בעל חברות שמדשדשות וחובות כבדים.

מה תפס את בית המשפט? “המספרים לא מסתדרים”

השופטת לא קיבלה את גרסת האב בדבר “הכנסה נמוכה” ו“חוסר יכולת”, בין היתר לאור:

פערים בין טענותיו להכנסות לבין מסמכי מס ותלושים שהציג.

התנהלות פיננסית ורמת חיים שנלמדו מחומר הראיות: חיובים בכרטיסי אשראי בהיקפים של עשרות אלפי שקלים בחודש (לדוגמה: כ־40,700 ₪ בנובמבר 2020; כ־45,000 ₪ באוקטובר 2020; כ־42,300 ₪ בספטמבר 2020).

יתרות בחשבון המשותף שהעידו על איתנות (למשל יתרה של כ־537,043 ₪ בסוף 2019).

התרשמות מהדיון שהטענה כי האב “חזר לבית הוריו בגלל קשיים” אינה אמינה, ואף “נועדה לצרכי ניהול ההליך”.

בשורה התחתונה נקבע:

הכנסת האב (או פוטנציאל הכנסתו): 30,000 ₪ לחודש

הכנסת האם: 15,345 ₪ לחודש (באותה עת מקצבאות בעקבות תאונת עבודה)

הכרעת המזונות: 6,600 ₪ בחודש + חלוקה ברורה של חריגים

כל ארבעת הילדים היו מעל גיל 6 בעת הגשת התביעה, ולכן בית המשפט יישם את העקרונות שנקבעו בפסיקה לגבי חלוקת נטל מזונות בהתאם להכנסות וזמני שהות.

נקודות מפתח:

נקבע שזמני השהות אצל האב מצומצמים מאוד ואף כמעט ללא לינות (למעט הבת הצעירה לעיתים), ולכן זה לא “מקזז” מהחיוב.

צרכי כל ילד הוערכו על דרך האומדנה ב־2,490 ₪ לחודש, כולל רכיב אחזקת מדור (אך בלי “מדור” עצמו, כי הבית היה ללא משכנתה).

החיוב הסופי:

6,600 ₪ בחודש (כלומר 1,650 ₪ לכל ילד) – החל ממועד הגשת התביעה.

בנוסף: הוצאות חינוך ורפואה חריגות ביחס של 66% על האב ו־34% על האם.

השופטת קבעה מנגנוני תשלום, הצמדות, מועדים, והדגישה שהוצאות חריגות נגבות “כדין מזונות”.

ובהמשך הדרך:

עד גיל 18/סיום תיכון – הסכום המלא.

עד תום שירות חובה/לאומי – שליש מהמזונות (ובתנאי שירות).

לא רק מזונות: “מלחמת המיליונים” על החברות הוכרעה

כאן פסק הדין נהיה דרמטי: הוכרעו שוויי חברות שבשליטת האב, והאם קיבלה זכאות כספית משמעותית מתוך השווי שלהן.

בית המשפט אימץ את חוות דעת המומחה שמונה (אקטואר/הערכת שווי), דחה ניסיון “לפסול” את השיטה, ואף ציין שהאב העלה טענות מאוחרות ולא מבוססות. נקבע במפורש ששיטת DCF (היוון תזרימי מזומנים) היא שיטה מוכרת ומקובלת להערכת שווי חברות.

סכומי מפתח שנפסקו:

חברה ו’ (100% בבעלות האב): שווי 208,000 ₪ → האב ישלם לאם 104,000 ₪ (מחצית).

חברה ק’ (לאב 50%): שווי מעודכן 4,283,000 ₪ → חלק האב 2,141,500 ₪ → האב ישלם לאם 1,070,750 ₪ (מחצית מחלקו).

חברה א’ (לאב 50%): שווי 200,000 ₪ → חלק האב 100,000 ₪ → האב ישלם לאם 50,000 ₪.

אבל יש טוויסט חשוב:

לצד הזכאות של האם, נקבע שגם חובות מסוימים משותפים – במיוחד חוב שנוצר מפסק דין נגד האב וחברה ו’. השופטת קבעה שאין היגיון שהאם “תהנה רק מהחיובי” בלי לשאת גם בשלילי, וחייבה אותה לשלם לאב מחצית מהיתרה אחרי קיזוזים שנקבעו (כולל רכיבי הוצאות והליכי ערעור).

הבית, הכסף אצל האב של האישה, והרכבים

בית המגורים הוערך ב־5,900,000 ₪, וכבר ניתן צו פירוק שיתוף – ולכן לא נדרשה הכרעה נוספת מעבר לכך.

לגבי כספים שהופקדו אצל אבי האישה: נקבע שהיתרה הייתה 300,000 ₪, והאם העבירה אותם אליה. האם חויבה לשלם לאב 150,000 ₪ (מחצית) בצירוף הצמדה וריבית.

רכבים: נקבע שכל צד נשאר עם הרכב שבידיו, תוך איזון שווי לפי מחירון לוי יצחק בהתאם למועד הקרע.

ההוצאות: גם “תג מחיר” לניהול ההליך

בסוף פסק הדין חויב האב לשלם לאם 25,000 ₪ הוצאות משפט.

למה זה פסק דין שמעניין כל משפחה שמתגרשת?

כי המסר ברור:

אם בית המשפט מתרשם שצד “מיישר את המציאות” לצרכי ההליך – הוא יכול להעמיד הכנסה לפי פוטנציאל, להישען על רמת חיים בפועל, ולהכריע גם במבנים כלכליים מורכבים כמו חברות פרטיות, שכר בעלים והערכות שווי.